צור קשר

לפרשת יתרו: מה בין "שמיעת" יתרו ו"שמיעת" שאר אומות העולם

מאת: כתבו:ד"ר מוטי גולן ועו"ד יואב מיליס בתאריך: 21/01/2011

 

לפרשת יתרו: מה בין "שמיעת" יתרו ו"שמיעת" שאר אומות העולם

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

 

כבר ידוע בשער בת רבים שפרשת השבוע, פרשת "יתרו" הגם שהינה הפרשה הקצרה ביותר שבספר "שמות" עקב היותה בת ע"ב פסוקים בלבד [וסימנך: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן"], ברם, אוצרת בקרבה מגוון נושאים רבי ורחבי היקף הידועים לכל קורא, לומד ומעיין. כמו למשל: הקמתה הראשונית של התשתית המשפטית-המוסדית, "מעמד הר סיני" (שקריאתו בציבור מידי שנה מרגשת ומרטיטת לב). כמו כן, בפרשתנו מנויות 17 מצוות העוסקות במצוות שבין אדם למקום, כמו גם במצוות שבין אדם לחברו. לצערנו, אין זה המקום והזמן להרחיב משום "גזירת אורך ועורך". וד"ל.

בפתיחת הפרשה עדים אנו לסיפור מקראי מדהים ומעורר מחשבה ולמותר לציין, שהמסקנה המתבקשת מכך היא אחת: קביעת ויצירת קוד אתי להתנהגות רצויה ונכוחה, התנהגות של הליכה עפ"י מצפון וצו הלב, גם אם אין זו "הליכה בתלם", הליכה רגילה בקרב בני האדם ואפילו, שפעמים, משלם האדם עליה מחיר כבד עד כדי סיכון חייו ממש.

ובמה דברים אמורים? – יתרו, חותנו של משה, מגיע אל המדבר עם צפורה אשת משה ושני ילדיה משום ששמע "את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו. (ו)כי הוציא י-ה-ו-ה את ישראל ממצריים". לאחר קבלת פנים מפוארת והתאקלמות במחנה ישראל, יתרו אף יוצא בהצהרה היסטורית [לא: היסטרית]: "ברוך י-הו-ה אשר הציל אתכם מיד מצריים ומיד פרעה.." למחרת, יתרו אף מגדיל ומציע הצעה הקשורה טכנית לבניית תשתית משפטית-מוסדית ומנמק זאת באופן הגיוני והגון.

ונשאלת השאלה: על שום מה זכה יתרו מבין כל עובדי האלילים הרבים שתיקרא פרשה שלמה על שמו? מדוע יתרו זכה ושמו נחרת לנצח בפנתיאון השמות של גדולי ישראל?!

ונראה לומר בהסתמך על דברי חז"ל [מדרש רבה ב', י"ז] שאף שיתרו היה במעמד ובסטטוס רוחני וחברתי גבוה ביותר בארץ מדין, עוזב הכל והולך אחר צו ליבו ומצפונו [מן המדרש]: "יתרו כומר ושר לעבודת כוכבים היה. ראה שאין בה ממש, קרא לבני עירו ואמר להם: 'עד עכשיו הייתי משמש אתכם...בחרו לכם כומר אחר'. עמד והוציא כלי תשמישי עבודת הכוכבים...עמדו ונידוהו: שלא יזדקק לו אדם. לא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו..." [מן המדרש]. גירוש בנותיו מליד הבאר, עפ"י הסיפור המקראי בתחילת ספר שמות [פרק ב', פסוקים ט"ז – י"ז], מוכיח בעליל את נידויו והרחקתו מחברתם. יתרו אפילו מתקשה למצוא אדם שיסכים לרעות את צאנו, ובתשלום. שבע בנותיו "שהתנדבו" לרעות את "צאן אביהן" גורשו בביזיון ע"י רועים אחרים. יתרו אינו "עושה חשבון" למעמדו הרם, בועט בכל "המוסכמות הפגאניות" [מדרש גם] ובא אל הר האלוהים להסתופף בצילו של אלוהי ישראל. יתרו אינו מהסס גם לשלם את המחיר החברתי הכבד בנהייתו אחרי האמת הפנימית אליה הוא מגיע, והוא מחיר הנידוי החברתי.

 

כאן נעוץ ההבדל המהותי בין "שמיעתו" של יתרו (אודות יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק) ובין "שמיעתם" של שאר אומות העולם, עובדי האלילים. אין כל ספק שגם הם שמעו על ניסי ה' לעמו ישראל במצרים ובים סוף כעדותה של התורה ב"שירת הים" [שמות ט"ו, י"ד-ט"ו]: "שמעו עמים ירגזון...". אמנם, תגובתם הייתה חיל, אימה ופחד, וחלקם, כעמלק ושות' אף יצאו להילחם בישראל. שמיעתם הייתה טכנית גרידא. יתרו שהתחיל בהכרת האמת כשהוא שומע על הניסים הנוספים, עובר הוא משמיעה טכנית ליישום רוחני מיידי, ומתגייר. כמאמרם של חכמנו ז"ל על הביטוי "ויחד יתרו" [ילקוט שמעוני, רמ"ח]: "יתרו ייחד שמו של הקב"ה ונעשה יהודי". ובמקום אחר נדרש [מדרש תנחומא]: "אל תקרא 'ויחד'. אלא – 'ויהד'. מלמד שיתרו נעשה יהודי".

מדרך חשיבתו, החלטתו, פעולתו, הנהגתו של יתרו יכול כל אחד מאיתנו לקחת קוד התנהגות מוסרי חשוב ביותר וליישמו "הלכה למעשה" בחיי היום יום. ובמילים אחרות: על האדם לשאוף לעשות את הראוי ולא רק את מה שנוח לו לעשות. על האדם לברוח מלתת יד, באופן עקיף ו/או ישיר ממעשים בלתי מוסריים. עליו להגיע להכרת האמת הפנימית ומשם הדרך קצרה ליישום המעשי. יתרו, שאחד משמותיו היה רעואל שחז"ל דרשהו "שהיה רע לאל", הוכיח במעשיו שניתן לדרשו: "לבסוף, נעשה רועה לאל" [מדרש גם]. ולאחר התגיירותו אף הפך להיות מאלה המציעים לאחרים: "אנא, לכו ורעו את האל האמיתי היושב בשמיים" [מדרש גם]. יתרו הסיק ויישם מכוחו שלו, ובכך היה מיוחד. משכך, ראוי יתרו שתתייחד פרשה על שמו כמסר לדורות.

 

 

(**)    הצריך היה את יתרו לעוץ בעצת מינוי דיינים / כתב: מיליס יואב

[תודתי לד"ר מוטי גולן על הגהתו למאמר זה]

 

בפרשתנו מסופר על עצת יתרו למשה למנות דיינים לישראל במדרג היררכי ועל דרך של האצלת סמכויות ממשה לאחרים. האצלה וביזור סמכויות נראית לנו היום דבר טבעי ומובן מאליו. מעיון בעצת יתרו, ויותר מכך, בהתנהלותו של משה השופט את העם לבדו מבוקר עד ערב, עולה התמיה: וכי היה צורך למשה ביתרו כדי להבין שהוא לא יוכל לבדו לשפוט את כל העם? וכי משה לא יכול היה להגיע למסקנה בצורך זה בכוחות עצמו?

 

הרב ביגמן עקיבא מסביר, תוך השוואת הסיפור המקראי בפרשתנו לתיאורו ע"י משה בספר דברים, שעצת יתרו ניתנה לפני מתן תורה ומקור הסמכות לפני מתן תורה היה נבואתו של משה. משניתנה התורה לעם ישראל, נוצרו 2 תנאים לביזור והאצלת סמכויות: 1) הסמכות למינוי דיינים והאצלת הסמכויות נקבעה בתורה לכל עם ישראל, גם למי שאינו נביא. לעם ישראל ניתנה המסגרת והמנגנון שאפשרו מינוי דיינים מתאימים לדיון ופענוח הדינים הטעונים הכרעה המובאים בפניהם; 2) נוצר עומס סוגיות רב יותר הטעונות הכרעה.

 

הסבר אחר [רב פנינים] הוא שאכן עצת יתרו הייתה נהירה לכל אדם מישראל אלא שנהגו במשה כבוד, ואילו היו מבקשים ישראל ממשה למנות דיינים הדבר היה נראה כ"ממעטים בכבודו". מצד משה, אילו היה משה מציע למנות הדיינים ביוזמתו הדבר היה נראה כאילו רוצה "להשליך מעליו את הנהגת ישראל ואינו בוטח בה' שהוא "הנותן ליעף כח" והוא המעניק למשה את הכוחות להתמודד עם כובד המשימה. לפיכך, גם משה וגם ישראל לא ביקשו את מינוי הדיינים. לעומת זאת, יתרו כמתבונן מהחוץ, העלה את הצעתו משני טעמים: 1) יתרו בכוחו השכלי לא הבין את המשמעות של מינוי הדיינים באופן שהוסבר לעיל 2) יתרו, שבכל פרשת הדיינים מוזכר רק בתיאורו כ"חתן משה", חס על טובת חתנו משה שאליו הוא התייחס כבנו. הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם תיאורו של משה בספר דברים [א', י"ב-י"ח] למינוי הדיינים ממנו עולה שהיוזמה למינוי הדיינים הייתה דוקא של משה.

 

הסברו של רב הפנינים מאיר זווית המוכרת לכל אחד מאיתנו, קרי: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". לעיתים קרובות המתבונן מהחוץ לא יוכל להבין תהליכים פנימיים בתוך הקבוצה [משפחה, עם וכיו"ב] בכלים הרציונאליים שלו; ולעיתים יש צורך בצד ג', המתבונן הנייטרלי מהחוץ, כדי לסייע לחברי הקבוצה לנהוג באופן סביר יותר לטובתם. אכן, בעצת יתרו לא היה שום חידוש או גילוי שלא היה יכול להיות ידוע לכל אחד מישראל ובודאי למשה. ה"חידוש" שבעצת יתרו הוא לאו דוקא בתוכנה אלא בעצם יכולתו של יתרו, שמתוקף מעמדו האישי ביחס למשה והן מעצם העובדה שהוא לא חשש שמא הדבר ייחשב כמיעוט בכבודו של משה, לומר את הדברים למשה ולהניע את משה להוציא את הרעיון מן הכח אל הפועל בכפוף להסכמת ה' לכך ["וציוך אלוהים", י"ח, כ"ג]. לעיתים, צריך האדם לומר גם את הברור מאליו ולא להתבייש בפני בעל הסמכות ולבטל את הצורך באמירתו רק מהטעם שהוא [בעל הסמכות] בודאי חשב על זה או יודע את זה. לעיתים, עצם האמירה, גם של הידוע והברור לשומע, היא החידוש.

 

יתרו מבטיח למשה: "אם את הדבר תעשה וציוך אלוהים ויכולת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" [י"ח, כ"ג]. הסדר היה צריך להיות הפוך: תחילה יצווה ה' כעצת יתרו ורק אח"כ יעשה משה. פרשנים רבים עמדו על כך. הסבר המשתלב עם האמור לעיל הוא שלעיתים אדם מתחיל במעשה והגדול ממנו או בעל הסמכות מעניק לאחר תחילת את המעשה את ההכשר לכך. ומנין? – התורה מספרת שמשה נהג כעצת יתרו [י"ח, כ"ד-כ"ו] מבלי שקראנו שקדם לכך ציווי ה'.

**********

לע"נ אמי זהרה בת שמס וסליימן פדל למשפחת מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס

 

 

 




שלח תגובה