צור קשר

לפרשת וארא: "ואיך ישמעני פרעה" – מקצרות רוח לעבודה קשה

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 21/01/2012

 

 

לפרשת וארא: "ואיך ישמעני פרעה" – מקצרות רוח לעבודה קשה 

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

 

בפתח פרשת וארא מתבקש משה לאמר לבני ישראל את הבטחת הגאולה על ארבע לשונותיה: "..והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים;ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים.." [ו, ו-ז]. לאחר השחרור הפיזי מעבדות מצרים, מובטחים ישראל כי הוויתם כעם תתמצה בהיותם עם ה' [הרש"ר הירש]. לא רק הפיכת כל אחד מהישראלים במצרים לאדם חופשי, בעל זכויות אדם שוות לכל אדם אחר, אלא ייחודם והקדשתם של כלל ישראל כעם שבהווית חייו החברתיים מתגלית מלכות ה'.

 

לקיחת ה' את ישראל מגדירה את ישראל כעם, אף כשהוא ללא מדינה וללא קרקע. מכאן שיהדות אינה רק דת שיש לה קהל מאמינים המקיימים את מצוותיה, שכן "לא כנסייה ייסד ה', כי אם עם; חיי עם שלמים יעוצבו על ידו.ישראל יהיה עמו, ולא רק קהל מאמיניו" [הרש"ר הירש]. מכאן שכל אדם הרואה עצמו חלק מהעם היהודי שהוגדר בהבטחה האלוקית "ולקחתי אתכם לי לעם" אינו יכול להיות מנותק כליל מיהדות. הבטחת העם קודמת להבטחת הארץ: "והבאתי אתכם אל הארץ.." [ו,ח]. לא הטריטוריה מגדירה את ישראל כעם, אלא הקשר שלו לה'. זהו "סוד" קיומו של עם ישראל בכל הזמנים ובכל הגלויות, וזהו גם המסד עליו יכלו מייסדי המדינה להניח את קבוץ הגלויות מכל קצווי תבל. קיומנו כחברה חופשית היא חשובה, קיומנו כעם ה' הנו תנאי הכרחי לקיומנו כעם.

 

את המסר העצום הזה אומר משה לישראל אך בני ישראל "לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" [ו,ט]. לדעת המדרש רבה העבודה הקשה לא היתה השעבוד הפיזי במצרים אלא שישראל היו שקועים בעבודה זרה במצרים, והיה להם קשה להתנתק ממנה, ולא באמת רצו לשמוע את בשורת הגאולה. והלא כבר בפעם הראשונה כששמעו כי פקד ה' את ישראל האמינו [שמות,ד, ל"א], מדוע כאן סרבו לשמוע? לדעת בעל העמק דבר בפעם השניה – בפרשתנו – "הודיעם משה בשם ה' 'והייתי לכם לאלהים', היינו השגחתו תהא עליהם על פי מעשיהם", והיו כאלו שלא רצו לקבל זאת עד שהוציאם ה' בעל כרחם. לדעת בעל המשך חכמה, דעתם של בני ישראל היתה בגורלם הקשה והמר בהווה ולא קלטו כלל מחמת קושי העבודה את דברי משה המבטיחם להביאם לארץ טובה לעתיד. לא היה להם ענין בעתיד, אלא רק בהיחלצות ממצוקות ההווה, לפיכך ציווה ה' בלשון הווה את משה: "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".

 

ויש לשאול: האם קצר הרוח והעבודה הקשה הם שני טעמים, או טעם אחד לשאלה מדוע לא שמעו אל משה. ואם טעם אחד הוא: מה גרם למה? קוצר הרוח לעבודה קשה, או העבודה הקשה לקוצר הרוח? ולי נראה כי יש כאן טעם אחד: קצרות רוח. חוסר הנכונות לשמוע נבעה מקצרות הרוח, שגרמה לכך שהעבודה היתה לקשה. כל עבודה – קשה ככל שתהיה – שיש בה לאדם תקוה ורוח אמונה, לא תהיה קשה. אולם קצרות הרוח – לא רק במובן של חוסר סבלנות – אלא העדר של רוח אמונה ותקוה לעתיד הגאולה הופכת את העבודה הפיזית בהווה ל"עבודה קשה". ואם כך, לאן נעלמה האמונה עליה קראנו: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה'.." [שמות, ד,ל"א]? אותה אמונה היתה בזקני ישראל שמשה התבקש תחילה לבשרם את הגאולה, ואילו כאן משה מדבר אל כל שכבות העם, אשר בשונה מזקני ישראל היו קצרי רואי ברוחם, והיו שקועים עד צוואר בבעיות הווה, אותה קצרות רוח שהפכה את שעבודם ל"עבודה קשה".

 

ולמרות התגובה קצרת הרוח, מתבקש משה שוב לדרוש מפרעה את שילוח ישראל מארצו, ומשה מנסה להתחמק בטיעון של קל וחומר: "..הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים?!" בעוד שאת סירובו הראשון מנמק משה בטענה כי הוא "כבד פה וכבד לשון" [שמות, ד,י] כאן מציין משה שהוא ערל שפתיים.לדעת הרש"ר הירש, הנימוק הראשון של כבדות הפה והלשון מתייחסת לכבדות איברי הגוף, ואילו כאן טוען משה שלא יהיה לו כח הדיבור, את כח השכנוע והיכולת לסחוף אחריו את המוני ישראל אחר בשורת הגאולה ממצרים. התגובה קצרת הרוח של בני ישראל גורמת לפקפוק בכוח ההנעה מצד משה, לפיכך הוצרך ה' לחזור ולאמר למשה ואהרן לצוות לא רק את פרעה לשלח את עם ישראל, אלא גם אל בני ישראל.

 

על טיעון הקל וחומר שאומר משה לפני ה' הקשה האברבנאל שאין לדמות את שמיעת בני ישראל לשמיעת פרעה. ומסביר האברבנאל בעקבות המדרש רבה כי יש כאן קל וחומר אמיתי לפיו אם ישראל לא שמעו בהיותם מאמינים, פרעה שאינו איש מאמין כיצד ישמע אל משה. ולכן נימק משה את הקל וחומר בשמיעה ולא באמונה. בעל התורת משה פירש את הקל וחומר של משה, בעקבות המדרש כי ישראל היו שקועים בעבודה זרה במצרים, כך: מה אם ישראל השקועים בעבודה זרה אינם שומעים לי [=למשה], פרעה שהוא עצמו עבודה זרה בודאי לא ישמע לי.

 

בעל השפת אמת מסביר את הקל וחומר באופן הבא: מאחר וישראל לא שמעו אל משה, ממילא הוא משה לא יכול להשפיע עליהם. ואילו שמעו בני ישראל למשה, אז יכול ודבריו לפרעה היו בעלי השפעה על פרעה. ומאחר שבני ישראל לא שמעו, הוא משה הפך לערל שפתיים ביכלתו לדבר אל פרעה. לדעת הכלי יקר משה סבר בטעות שבני ישראל לא רוצים לצאת ממצרים, לפיכך בא הכתוב לאמר וציין שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה. לדעתו, אין כאן קל וחומר אלא טיעון משה כך: "מאחר שבני ישראל לא שמעו לי ואין רצונם לצאת, אם כן 'איך ישמעני פרעה' לגרשם, כי פרעה יקח לו מאונם וסרבונם להתנצלות, וכאשר ראה ה' טעותו של משה וטעותם של  ישראל, רצה לתקן שניהם כאחד, שנאמר:'ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים' ."

 

ולי נראה להוסיף על דברי השפת אמת כי טיעון משה -  לפני ה' ולא אל ה', דהיינו: בינו לבין עצמו [רש"ר הירש] - יכול להתפרש כך: אם בני ישראל – בשל קצרות הרוח עליה עמדנו לעיל – לא שמעו בני ישראל אל משה, כיצד פרעה יסכים להטות אוזן לשמוע לדברי משה?! פרעה ישיב למשה: מדוע שאקשיב לך אם מונהגיך, בני ישראל שאותם אתה מבקש לשלח,  אינם מוכנים לשמוע לך?! משה מלין על תוצאות קצרות הרוח של בני ישראל לפני ה'. קצרות הרואי של בני ישראל היתה לא רק בהעדרה של רוח תקוה מספקת לגאולה, אלא בתוצאות של אותה קצרות רואי על סיכויי הדרישה לשלוח ממצרים ועל התגובה האפשרית של פרעה לדרישה זו. ה' הרואה את פקפוקי משה בינו לבין עצמו מעמיד את משה על טעותו ע"י ציווי כפול לפרעה ולישראל.

 

ואם כך, מה ענין "ואני ערל שפתיים" המובא מיד לאחר קל וחומר? ונראה לפרש את ה"ו" של "ואני ערל.." כאומר: וגם, ובנוסף. התוצאה הנוספת של קצרות הרוח היא הפיכתי לערל שפתיים, לנטול כח דיבור, לא במובן של דיבור פיזי, אלא במובן של רוח גבית מצד העם לשליחות משה. אומר משה לפני ה': תוצאה נוספת של קצרות הרוח מצד בני ישראל היא פגיעה ביכולתי לייצגם בתקיפות בפני פרעה. וזאת תיקן ה' בציווי כפול: הן לפרעה והן לישראל, בציווי שמשמעו: אתה משה בא כשליח ה', ולא כשליח העם, ועל משה להבהיר לפרעה שתוקף הדרישה לשילוח ישראל ממצרים אינה מרצון העם [ולכן אין רלבנטיות לקצרות הרוח של בני ישראל] אלא ברצון ה', כדעת הכלי יקר: "שדוקא דעת משלח [=ה'] בעינן אבל לא דעת ישראל". לפיכך היה צורך לצוות אותו גם אל בני ישראל, שימנעו מלפגוע במעשיהם או בהתנהגותם – אף אם לא התכוונו לכך – בשליחות משה למול פרעה. גם לבני ישראל היה הכרח לצוות כי שליחות משה היא ברצון ה', ולא ברצונם שלהם. לפיכך, כשמתייצב משה לפני פרעה הוא מדגיש את שולחו: "ה' אלוקי העברים שלחני אליך לאמר שלח עמי ויעבדני" [ז,ט"ז].

 

**********

שבת שלום. יואב מיליס

 

 




שלח תגובה