צור קשר

לפרשת שמות: "הבה נתחכמה לו" – מתחכום יתר לכישלון

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 14/01/2012

 

 

לפרשת שמות: "הבה נתחכמה לו" – מתחכום יתר לכישלון 

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

 

פרשת שמות הפותחת את ספר שמות היא תחילת ספורו של עם ישראל כעם. מעתה, סיפור חייו של כל אדם מישראל ארוג ומתפרש על רקע התגבשות בני ישראל כעם במצרים. כבר בתחילת הפרשה, פרעה מציג את בני ישראל בפני עמו כעם: "ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" [א, ט], אשר מעצם ריבויו העצום נשקפת סכנה לעם המצרי, ולפיכך מציע להתחכם כדי להקטין את הסכנה לעם המצרי מעם ישראל היושב בארצו כ"גיס חמישי".

 

דברי פרעה לעמו מעוררים תמיהה: מהיכן מוכר לנו פרעה כדמוקרט המבקש את הסכמת עמו לשעבוד ישראל? מדוע בכלל הוזקק פרעה להסכמת עמו כדי להעביד את עם ישראל? ולמי ביקש פרעה להתחכם? לדעת רש"י ביקש פרעה להתחכם לעם ישראל, כיצד למנוע את הסכנה מהתרבות ישראל. המדרש [תנחומא+רבה] מדייק את הביטוי "הבה נתחכמה לו" כך: נאמר 'לו' ולא כפי שצריך היה לכתוב: 'להם', שהתכוון פרעה להתחכם "למושיען של ישראל", להקב"ה.כיצד? – נדון את ישראל למיתה במים ע"י הציווי של השלכת כל הבן הילוד ליאור, כיון שהקב"ה נשבע שאינו מביא כליה במים ע"י מבול. ולדעת המדרש, טעה פרעה בהבנת שבועת ה', מאחר: "שעל כל העולם אינו מביא מבול, אבל על אומה אחת מביא". פרעה אמר "פן ירבה ופן יפרוץ", אמר ה': "כן ירבה וכן יפרוץ".

 

הסבר כולל ומעניין מביא הרמב"ן אשר לדעתו ביקש פרעה להשמיד את עם ישראל ולא לשעבדו. אלא שפרעה ויועציו לא יכלו לעשות זאת בגלוי ובדרך ישירה, לפיכך ביקשו להתחכם ולעשות זאת בשלבים. ובלשונו: "לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם העם, אשר באו במצוות המלך הראשון, וגם עם הארץ [המצרים] לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום, ויעשו עמהם מלחמה גדולה; אבל אמר שיעשו דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכן הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך...". שותף לדעה זו גם האברבנאל הסבור שגזרות פרעה – בהדרגה - היו למנוע את ישראל מפריה ורביה. בין הטריקים השונים בהם השתמש פרעה היתה להעביד את ישראל "ובכל עבודה בשדה". ומצטט את הילקוט לפיו הגברים הועבדו בשדות ואלצו אותם ללון שם, והנשים בעיר, כדי שלא יפגשו ולא יעסקו בפריה ורביה.

 

לפי הרמב"ן תכנית פרעה להשמיד את עם ישראל היתה בשלבים ובאופן מתוחכם. תחילה הטלת מס עבודה כבד ע"י שעבוד פיזי בעבודת פרך. מס העבודה קשה יותר ממס כספי הואיל והוא אינו ניתן לתיחום: מתי הופך מס עבודה לעבודת פרך?! תמיד יוכל לטעון פרעה "נרפים הם נרפים". אולם במס העבודה אין די כדי לקדם את השמדת העם, לפיכך גזר פרעה על הריגת הזכרים הילודים מיד עם צאתם לאויר העולם, עוד בטרם היולדת עצמה יודעת האם מדובר בבן או בת. התחכום בהריגה בדרך זו היא שלא ניתן יהיה להאשים את המלך ו/או מי מפקידי הרשות שהם הורגים בעם ישראל לשווא, ללא עילה בדין, ולכן הוא מצווה על כך למיילדות ולא בפקודת הרג רשמית, שאותה יכולים לבצע שריו וחייליו.

 

וכאשר גם המיילדות העבריות לא משתפות פעולה עם פרעה, מצווה פרעה לכל עמו: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" [א,כ"ב]. פרעה אינו מצווה לשריו וחייליו בצו, דבר שיכול היה לעשות בחותם המלך בקלות [בדומה להרג שתכנן המן בחותם המלך אחשורוש] אלא מסית את עמו כנגד עם ישראל, בדרך מתוחכמת שלא יימצאו ראיות להאשים בהם את פרעה ו/או מי מבית המלכות. וכלשון הרמב"ן: "והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם [=המצרי] כאשר ימצא כל איש אחד ילד יהודי ישליך אותו ליאור. ואם יצעק אבי הילד אך המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשו בו נקמה". אבל עדים כאלה לא יימצאו, ומשליך הילד היהודי ליאור לא יוענש. בדרך זו הצליח פרעה להסית את עמו כנגד עם ישראל [מלחמת רוב במיעוט], והתוצאה היתה כי "כאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים [=ביוזמתם שלהם] מחפשים הבתים [=של ישראל] ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים [=היהודים] משם [=מבתיהם], כי על כן נאמר: 'ולא יכלה עוד הצפינו'".

 

התחכום היה בהסתת העם המצרי כנגד עם ישראל, במרמה, מבלי שלפרעה ולפקידי השלטון המצרי יש חלק רשמי במסע ההרג של עם ישראל. בעילת מרמה של סכנה לעם המצרי, הצליח פרעה לגרום למצרי מהשורה לנקוט פעולה יזומה מעצמו, להיכנס לבית הישראלי ולהוציא משם את התינוק הישראלי כדי להשליכו ליאור, וזאת ללא כל חשש שיתן את הדין על כך, שכן "הותרה רצועת המלך".

 

הסבר מאלף זה מסביר גם את התרעומת של שוטרי ישראל על משה ואהרן בצאתם מפרעה, לאחר שפרעה גוזר שלא לתת תבן לעם, ולמלאות את מכסת הלבנים כמידי יום. שוטרי ישראל המוכים מטיחים במשה ואהרן: "ירא ה' עליכם וישפט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו"  [ה, כ"א]. ויש לתמוה [נ.לייבוביץ]: וכי רק בעקבות דרישת משה ואהרן מפרעה לשלח את עם ישראל התחילו המצרים להרוג בישראל? והלא הציווי  להשליך כל הבן היאורה קדם לדרישת משה ואהרן לשלח את ישראל? איזה 'חרב' נתנו משה ואהרן בידי פרעה ועבדיו? הסברו הנ"ל של הרמב"ן עונה גם על קושיה זו: עד דרישת משה ואהרן לשלח את העם לא יכול היה פרעה לטעון כי עם ישראל מבקש להתקומם כנגד בית המלכות. ללא הדרישה לשלח את העם לא היתה עילה רשמית שהצדיקה נקיטת צעדים שלטוניים והשתתפות אנשי השלטון בהרג העם. עד לדרישת משה ואהרון היה צורך בהתחכמות מצד פרעה שתסווה את כוונת השלטון להרוג את ישראל, ובלשון הרמב"ן: "וזה טעם מאמר האומרים למשה: 'הבאשתם את ריחנו...לתת חרב בידם להרגנו'. כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו וימצאו טענה, כי אנחנו מורדים במלכות, ויהרגו אותנו בחרב לעיני כל, לא יצטרכו לעשות עוד במרמה".

 

ואפשר לטעון כי התחכמות פרעה לא הייתה על עם ישראל, אלא על העם המצרי. פרעה אומר ליועציו:'הבה נתחכמה לו' = לעם המצרי. גם שלטון דיקטטורי ללא מצרים, כמו של פרעה במצרים, חייב הסכמה רחבה [לפחות בשתיקה ובחוסר מעש]  – גם אם לא שיתוף פעולה אקטיבי -  מצד העם לפעולות דיכוי והרג כנגד חלק מהאוכלוסיה החיה דרך קבע בארצו מזה שנים רבות. העם המצרי לא היה עובר בשתיקה על התנכלות לעם ישראל, אשר נתפס בעיניו כמי שבזכותו נצלה מצרים בעבר משנות רעב קשות, ללא עילה מצדקת. הדבר היה עלול להיחשב בעיני העם המצרי לא רק "כבגידה גדולה להכות חינם" כדברי הרמב"ן, אלא גם ככפיות טובה כלפי ישראל. העם המצרי היה עלול להתמרד כנגד מלכו פרעה במידה והיה מבצע פעולות הרג ישירות ללא עילה, גם מאחר ופעולות הרג אלה מנוגדות לערכי מוסר וצדק אנושיים. לפיכך היה צורך בתיוג והדרה הדרגתיים של ישראל ודחיקת רגליהם מכל מקום, באופן שהעם המצרי עצמו יתרגל ויסכים – או לפחות לא יתנגד – לפעולות דיכוי והרג גלויות מצד השלטון, שכן הם [=ישראל] שונים ואין לחוקי המוסר והצדק תחולה לגביהם.

 

התחכום הנוסף מצד פרעה היא יצירת העילה הרשמית להרג ודיכוי. פרעה יכול היה להניח ששעבוד עם ישראל בפרך, והטלת גזרות שמד, יצמיחו בסופו של דבר ניצני התמרדות בקרב עם ישראל, אשר ישמשו כעילה רשמית להשתתפות השלטון ופקידיו בפעולות דיכוי והרג ישיר בעם ישראל, ויהפכו את חלקו של העם המצרי בפעולות אלו מחלק פעיל [השתתפות בפועל במעשה ההרג] לחלק סביל [העדר התנגדות אפקטיבית] לפעולות השלטון. זה לא קרה עד שליחות משה אל פרעה. הטחת האשמה כבדה במשה ואהרן שדבריהם מביאים את החרב בידי פרעה, מעידה על הבנה פוליטית עמוקה של שוטרי ישראל ומנהיגיו[1] את מצבם במצרים, וכן התנהלות זהירה מאוד ביחסיהם עם השלטון המצרי המחפש עילות להתנכל להם ולהרגם.

 

ולמרות התחכום הפוליטי והמדיני הרב מצד פרעה, כאשר מבוצעת שליחות ערכית של חתירה לחירות -  ומקל וחומר כשהיא בציווי ה' ובהנהגתו - באמונה וללא מורא, סופו של מנהיג עריץ ורודן, מתוחכם ככל שיהא, יהיה נפילה קשה, כאשר בדרך הוא גורם סבל רב לבני עמו. כפי שמבטיח ה' ומרגיע את משה המתלונן בפני ה' על הרעת מצב העם בעקבות הצגת הדרישה לפרעה לשלח את העם: "ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" [ו,א]. ולנו לא חסרים באזורנו דוגמאות רבות לכך היום וכן מאירועי השנה שחלפה במדינות ערב שונות סביבנו במה שקרוי "אביב העמים הערבי". ה' מבטיח את משה כי כגודל התחכום של פרעה כן יהיה גודל כישלונו, וכך אכן קרה כפי שעוד נקרא בפרשיות הבאות.

 

**********

שבת שלום. יואב מיליס


[1] כפי שזקני ישראל לא הצטרפו בפועל למשה ואהרון הניצבים בפני פרעה. רש"י בעקבות המדרש תנחומא מציג זאת לכאורה לגנאי, לפיה נשמטו אחד אחד מזקני ישראל בדרך לפרעה, אך דומה שהתנהגותם נגזרה מהזהירות המתבקשת ממצב של עם ישראל מול שלטון עריץ ומתוחכם.




שלח תגובה