צור קשר

לפרשת בראשית: "הלא אם תיטיב שאת" – החובה לעשות טוב?

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 22/10/2011

 

 

לפרשת בראשית: "הלא אם תיטיב שאת" – החובה לעשות טוב? 

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

 

מפרשת הבריאה – בראשית – עולה כי חופש הבחירה ניתן לאדם באשר הוא אדם כבר בעת היבראו. האברבנאל מסביר כי האדם נברא "נצב הקומה ופניו לא למעלה ולא למטה לפי ששלמותו תלוי בבחירתו, ואם ירצה ישא פניו ויהיה מהעליונים [=כמלאך], ואם ירצה יפלו פניו ויהיה מהתחתונים" [=כבהמה].

 

לאחר שלא שעה למנחת קין, פונה ה' אל קין: "למה חרה לך? למה נפלו פניך? הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו" [ד, ו-ז].  דברי ה' אל קין מבטאים את חופש הבחירה שיש לאדם "לכבוש את יצרו לפני המעשה, יכולת האדם לתקן עוותים אחרי המעשה..לקום לאחר נפילה" [נ.לייבוביץ].

 

המדרש ומפרשי המקרא העמיקו בפרוש התנאי האמור בדברי ה' לקין. האם לפנינו תנאי כפול לפיו: אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב.., ואם כן, מה היא התוצאה לאדם באם לא יטיב? [מהרז"ו למדרש רבה, כ"ב,ו] מדוע לא נכתב בדומה לאמור בדברים, פרשת ראה: הברכה והקללה נתתי לפניך, הברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו? לפי המדרש רבה ראו חז"ל את הכל רמוז במלה שאת, וייחסו את המילה שאת גם לתנאי השלילי, כאילו היה כתוב: אם תיטיב שאת – תקבל את הברכה, ואם לא תיטיב  שאת – תחול עליך הקללה. לפי אפשרות זו, הסיפא: "לפתח חטאת רובץ..." אינה תוצאה של התנאי השלילי, אלא בא לאמר רעיון נוסף לתנאי הכפול.

 

בפרוש פסוק זה אימץ רש"י את פרוש תרגום אונקלוס: אם תיטיב עובדך [מעשיך] – ישתבק לך [=יסלח לך], ואם לא תיטיב עובדך [=מעשיך] ליום דינא חטאת, [=חטאך שמור ליום הדין], ואם האדם עשה תשובה – נסלח לו.דהיינו, המילה שאת מתפרשת כ"נשיאת עוון", סליחה על פשע. ואילו האבן עזרא פרש את המילה "שאת" מלשון לשאת פנים, להרים את הראש בגאון, מלשון "נשיאת פנים", וזאת מאחר והקדים ה' לדבריו את שאלתו לקין למה נפלו פניך. למול נפילת הפנים, הבושה של אדם במעשה לא טוב שעשה, תהיה לאדם נשיאת פנים כשהוא מיטיב מעשיו.

 

אור החיים רואה בדברים אלו של ה' לקין מענה לשתי שאלות של ה' לקין: למה חרה לך, למה נפלו פניך, ואגב כך מעמיד אותנו על יסוד חשוב במעשי האדם: "הלא אם תיטיב, פרוש אם תהיה מבחינת הטוב כל מעשיך שורה עליהם, בחינת הטוב ומעצמן הם מתנשאים, כי הקדושה אינה צריכה לאחרים...ואם לא תיטיב, פירוש כשתשלול בדעתך בחינת הטוב, לפתח פירוש להתחלתך חשוב רע, הנה בחינת הרע שנקראת חטאת רובצת עליך גם על כל מעשיך ושללת ממך הנשיאות ומושלת במעשיך". במילים אחרות, כאשר מעשי האדם תחילתם בכוונה טובה, טוב המעשה לכשעצמו מנשא את האדם, ללא צורך שהאדם יעשה משהו נוסף. הטוב שבמעשה הטוב לכשעצמו אינו זקוק לסיוע נוסף. ומנגד, אם האדם עושה מעשה שתחילתו במחשבה רעה, הרי ללא קשר לתוצאת המעשה, המחשבה הרעה גורמת לו להחטיא את האדם, ושוללת ממנו את הנשיאות, והיא משתלטת על מעשה האדם.

 

הרש"ר הירש מפנה את תשומת הלב לטעמי המקרא בפסוק בו ולומד מהם שניתן היה לפרש את דברי ה' כאילו נאמרו: בין אם תיטיב ובין אם לאו – לפתח חטאת רובץ, דהיינו האדם חשוף תמיד לסכנות החטא, ועדיין הוא מתבקש להתגבר על פיתויי החטא, וניתן לו הכח למשול בו במידה וירצה. הרש"ר הירש אינו מסכים לפרוש לפיו יצר הרע אורב לאדם להכשילו בכל עת. לדעתו, יצר הרע משתוקק שהאדם ישלוט בו. מאליו הוא לא בא אל האדם, הוא יושב בשקט לפתחך. אבל אם הזמנת אותו אליך, אם פתחת לו את הדלת לביתך, אם התגרית בו, הוא עלול להשתלט עליך ועל מעשיך.

 

לפי הרש"ר הירש תכלית בריאת היצר הוא שהאדם ישתלט עליו וימשול בו. אין באדם תכונה כלשהיא שהיא רעה או טובה לכשעצמה, אלא הכל תלוי באופן שבו האדם מנצל את התכונה. כך גם לגבי יצר האדם. אם הוא מתועל לטובה, לטובת האדם הרי הוא מנשא את האדם, ואם לאו – האדם הופך עבד ליצריו. לשיטתו, אילו היה האדם כפוי לעשות מעשים טובים, לא היה כל משמעות למעלת האדם. האדם נברא כדי למשול ביצרו ולנצלו בדרך הנכונה. לפי גישה זו, פרוש פסוקנו יהיה: אם תקבל את היצר לטוב או לרע – לשם כך הוא מצפה לפני הפתח. היצר משתוקק שאתה תמשול בו. ולא להיפך.

 

ונראה להוסיף על הדברים הנ"ל כי ניתן ללמוד מפסוקנו על החובה לעשות טוב. עשיית טוב מחסנת את האדם מפיתויי היצר לעשות רע. היא חושפת את האדם להתמודדות עם יצרו, וגם אז הוא מצופה להתגבר עליו. כאשר הטוב שבמעשה האדם עולה מעצם המעשה, הרי הטוב שבמעשה – מנשא את האדם; לפיכך נאמר אם תיטיב – שאת; אבל, אם האדם נמנע מעשיית הטוב, אף אם אינו עושה רע לאף אחד, אין שום דבר שמנשא [=מרומם] אותו, שמביא לידי ביטוי את מעלתו כאדם, ואז אותו יצר שרובץ בשקט לפתחו של כל אדם יכול להרים ראשו. ואולי משום כך לא נאמר מה תהיה התוצאה אם לא יטיב האדם, שכן במצב שהאדם אינו מיטיב בפועל, התוצאה אינה ברורה מראש, והיא תלויה בתוצאת ההתמודדות של האדם עם יצרו, ורק אם יצליח למשול בו התוצאה תהיה טובה. ה' ממליץ לאדם להימנע מנטילת הסיכון בהתמודדות כזו מול יצרו, ואומר לו תקדים ותעשה טוב. בדומה לתפילתנו מידי בוקר: "ואל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" – שאם האדם מובא לידי ניסיון הוא עלול להגיע לידי ביזיון. דברים אלו הובאו כבר בבראשית, לפני חטאו הראשון של האדם[=קין] ביחס לאדם אחר [=הבל] משום שיש בהם מסר לכל אדם באשר הוא אדם, והחובה לעשות טוב לכשעצמו קדמה לחובות לעשות כן מכח ציווי התורה, וקשורים להוויתנו כבני אדם.

 

<<<*>>>

 

>          ידועה מימרת חז"ל "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" [פסחים, קי"ח, ע"א]. היכן הדבר רמוז בתורה?

רמז לכך מצויה בפרשתנו בה נענש האדם "בזעת אפיך תאכל לחם" [בראשית, ג, י"ט]. ובשירת הים נאמר: "וברוח אפיך נערמו מים" [שמות, ט"ו, ח]. רק בשני המקומות אלו כתוב בכתיב מלא: אפיך – עם יוד. בכל מקום אחר נכתב "אפך" ללא יוד. ללמדנו: שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. [מנחת שי].

**********

שבת שלום. יואב מיליס

 




שלח תגובה