צור קשר

לפרשת נשא: "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" – בין אמצעי לתכלית

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 04/06/2011

 

לפרשת נשא: "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" – בין אמצעי לתכלית 

 

   פרשת נשא – הארוכה שבפרשיות התורה – מתארת באריכות את חנוכת המזבח ומפרטת את קרבנו של כל נשיא משבטי ישראל. בסיום ברכת הכהנים החותמת בברכת השלום [ו', כ"ו] בקרבנו של הנשיא הראשון – נחשון בן עמינדב למטה יהודה – מציינת התורה בשונה מתיאורי קרבנות שאר הנשיאים "וקרבנו..." [ז', י"ג]. תוספת ו' זו - כמו גם אי אזכרת המלה "נשיא" ביחס למקריב הראשון - באה לדעת הכלי יקר לאמר שאין למקריב הראשון שום עדיפות, ועל מנת שלא יתנשא על שאר הנשיאים, שכן גאווה כזו מעודדת ריב בין השבטים ומרחיקה את השלום ביניהם. ראשון המקריבים שווה לאחרון שבהם והאריכה התורה בפרוט כל קרבן וקרבן "כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחברו, וכל זה סיבת השלום" [כלי יקר]. ולדעת האברבנאל הו' היתירה שבמילה "וקרבנו" באה "להודיע שעם היות נחשון שר וגדול בישראל, הנה לענין הקורבן השווה לשאר הנשיאים..כאילו אמר: וגם קרבנו לא יהה דבר יותר מזה".

 

   מעבר לפרוט הקרבן של כל שבט ע"י נשיאו הקריבו הנשיאים שש עגלות צב ושנים עשר בקר. נשיאים אלו היו שוטרי ישראל שהוכו במצרים [רש"י]. המדרש רבה תהה מדוע הנשיאים הקדימו לתת את תרומתם כאן לחנוכת המשכן בעוד שבמלאכת המשכן התעצלו והביאו רק אבני שוהם ומילואים בסוף נדבת המשכן, עד כי חיסר הכתוב י' מנדבתם כאמור :"והנשאם הביאו את אבני השוהם" [שמות, לה, כז]. לדעת הרש"ר הירש הנשיאים ראו בהתנדבות כל העם למלאכת המשכן כפגיעה בכבודם, וציפו שתרומת העם לא תספיק ואז הכבוד יפול בחלקם כמשלימי החסר. מחשבה זו מבטאת את העמדת עצמם מעל לעם במקום כחלק מהעם, ולפיכך לא רק נשאר להם לתרום רק את אבני השוהם והמילואים, אלא הוחסר מהם גם י', לאמר לך שבהתנהגותם זו הוכיחו שלא נתקיים בהם "נשיאי העם" באותה שעה. ואילו אצלנו, הזדרזו הנשיאים לתרום יחד עם הציבור, והתורה האריכה בתרומתם לציין שחביב על ה' לא רק הזריזות בתרומה אלא גם ביצועה יחד עם כל העם, ולפיכך הוחזרה הי' לתוארם כנשיאים [החפץ חיים].

 

   ואולם מיעוט תרומת הנשיאים עצמם תמוהה: עגלה אחת לשני נשיאים ושור לנשיא אחד?! וכי לא יכלו לתרום יותר כדי שהלווים יוכלו להעמיס באופן מרווח יותר? ועוד, ה' מצווה את משה "קח מאיתם והיו לעבד את עבודת אוהל מעד" [ז,ה]. ברי שמשה עצמו לא נצטווה וה' הסכים עם תרומתם זו של הנשיאים. מציין המדרש הגדול כי "היה משה מתירא ואומר דומה שעברה ממני רוח הקדש ושרת על הנשיאים. אמר לו המקום [=ה']: אילו אני אמרתי להם להקריב, לא לך הייתי אמר שתאמר להן?! אלא הן נתנדבו מעצמן שנאמר קח מאיתם". אור החיים סבור כי "הנשאים שיערו בדעתם כי הקרשים והאדנים משא גדול שצריך לעגלות והסכימה דעתו של ה' ". האמנם? נראה כי הסברו של בעל המאור ושמש משכנע יותר: שלמרות המשא הגדול והכבד של המשכן וכליו על כל חלקיהם, לא נצטווה משה לקחת עגלות למשא זה כדי להראות שלא הלווים נשאו את המשכן [שכן מספרם לא הספיק לכך] אלא המשכן נשא את הלווים. לפיכך, אף שהנשיאים – שכאמור היו שוטרי העם במצרים – ריחמו על הלווים, עדיין מיעטו בגודל תרומתם כדי לקדש שם שמיים כדי להראות בעליל שאת כל המשא הכבד של המשכן לא ניתן לסחוב בדרכי המדבר ע"י שש עגלות בלבד, שנסחבות ע"י שנים עשר פרים בלבד, וע"י כך יתגלה הנס של ה' בכך שהם – הלווים – נישאים עם המשכן, ולפיכך הסכים ה' עמהם ואמר למשה קח מאיתם. הסבר אחר ל"קמצנות" הנשיאים בתרומת שש עגלות ושנים עשר בקר בלבד שביקשו הנשיאים ללמד את עם ישראל שכל מה שברא ה' בעולמו מנוצל וזקוק ואין דבר לבטלה. המשכן וכליו נעשו מתוך חשבון דקדקני וכל פרט נעשה במידה, משקל וצורה מדויקת, והתרומה נוצלה כולה. כך גם לגבי העגלות שתרמו הנשיאים, הללו תוכננו ועוצבו כך, שלא יישאר בהם מקום פנוי ומבוזבז לבטלה [הרבי מלובאביטש].

 

   מדוע לבני קהת לא נתן עגלות? מדוע את הארון נצטוו בני קהת לשאת בכתפם? התורה מציינת: "כי עבודת הקודש עליהם". בעל ההעמק דבר תהה מדוע נאמר שישאו בכתפם ולא בבדי הארון כפי שתוארו בדי הארון בפרשת תרומה, ומשיב על כך שמאחר ובעת נשיאת הארון על הכהנים עצמם להיות מרכבה לשכינה ולהיות סמל לדבקות בה'. וממשיך: המילה "עליהם" בכתוב "עבודת הקודש עליהם" לכאורה מיותרת. ניתן לפרשה בשני אופנים. האחד, בשעה שהארון עליהם [=הלווים בני קהת] ישאו אותו בכתף, אבל אם ישאו אותו אחרים יוכלו לשאתו באופן אחר. השני, המצווה לשאת את הארון הוא דוקא על בני קהת ולא על אחרים. ואכן מצא המדרש רבה לציין כי דוד המלך שהוביל את הארון בעגלה חדשה גרם למותו של עוזה [שמואל ב', ו], והבין זאת מאוחר יותר כמסופר בדברי הימים [א', פרק ט"ו] "..כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלהנו ובנו כי לא דרשנוהו כמשפט...וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם ישאו".

 

   החתם סופר מצא קשר בין אופני נשיאת כלי המשכן והארון ע"י בני לוי לקבלת עול תורה ומצוות, עפ"י מימרת חז"ל "כל המקבל עליו עול תורה ומצוות מעבירין ממנו עול מלכות ודרך ארץ.." [אבות, ג,ה]. לפי החתם סופר מי שמטה שכמו לסבול עולה של תורה ונושאה על כתפיו, בדומה לנשיאת הלווים את הארון, אין זו 'עבודה' אלא 'מלאכה', וכמו שהארון היה נושא את נושאיו [סוטה, לה] כך התורה נושאת את האדם ומעבירה מעליו את עול מלכות ודרך ארץ. אבל מי שפורק מעליו עול תורה מוטל עליו עול העולם הזה וטרדותיו בדומה ל'עבודה' של בני גרשון ומררי אשר היו זקוקים לעגלות כדי לבצע את עבודתם.

 

   ואכן העגלות והבקר שתרמו הנשיאים הנם רק 'מכשירים' – כלי עבודה – אשר באמצעותם נשאו את היריעות,מסכים, קלעי החצר, אדנים, בריחים וכו', דהיינו את חלקי המשכן שאינם לב לבה ומהותה של עבודת הקודש, אלא הם מהווים מסגרת לעבודת הקודש המהותית שהתבטאה בארון הקודש. את ארון הקודש – את המהות והתכלית האמיתית של עבודת הקודש – לא ניתן היה לבצע באמצעות מכשירים וכלי עזר, אלא על האדם עצמו ליטול על עצמו מרצון למלא באופן ערכי ומלא את התכלית והמהות של חובותיו כאדם, ולפיכך את זה יכול רק האדם עצמו לעצמו לקיים "בכתף ישאו" [י.לייבוביץ]. נמצאנו למדים, שבכל תחום ודרך שאליהם יפנה האדם, את התכלית והמהות יכול לבצע [=לשאת] האדם בעצמו [=בכתפו] ושום מכשיר [=עגלה] לא יכול להוות חלופה לכך. לפיכך לבני קהת לא נתן עגלות, כי את התכלית העיקרית לא ניתן לבצע ע"י המכשיר [=העגלה] אלא רק ע"י האדם המתאמץ לבצעה.

**********

לע"נ אמי זהרה בת שמס וסליימן פדל למשפחת מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס

 

 




שלח תגובה