צור קשר

לפרשת ראה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – משמיעה לראייה

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 27/08/2011

 

לפרשת ראה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – משמיעה לראייה 

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

 

הפסוקים הפותחים את פרשתנו – ראה – מציגים דרישה לאדם לבחור בין ברכה וטוב לקללה ורע כפי שנלמד מדברי הדברים רבה: "..אמר ר' אלעזר: משאמר הקב"ה הדבר הזה [=את אפשרות הבחירה לאדם] בסיני, באותה שעה 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' [איכה, ג, ל"ח] אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה". ותהה בעל ההרחב דבר: "אמאי כתיב הרעות והטוב [בפסוק המצוטט מאיכה], ולא הטובות או הרע, אלא משום דטוב אחד הקב"ה נותן בחסדו, והיינו לפני המעשה כדי שיהא עושה..אבל אין שום פורענות ויסורין ללא עוון". מלכתחילה יוצא מה' טוב אחד גדול לכל בני האדם, והרע תמיד הנו תוצאה של מעשי האדם. מעשי האדם עצמו מכריעים את תוצאות הטוב והרע ומכאן נגזרת מידת האחריות של האדם.

 

בשאלה אם האדם מסוגל תמיד לבחור בין טוב לרע קיימות גישות דתיות-פילוסופיות שונות. אך עצם הצבת הדרישה לבחור בין טוב לרע היא ניסיון מתמשך לאדם כל ימי חייו. ויש מקום לסברה שאם ה' מציב דרישה כזו לאדם, הוא צייד את האדם גם בכלים ובדרכים להגיע לבחירה הנכונה כהמלצת התורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע;...החיים והמוות נתתי לפניך ובחרת בחיים" [דברים ל, ט"ו-כ]. התורה לא רק מציבה את הדרישה לבחור בחיים, בטוב ובברכה, ואף ממליצה על כך, אלא גם מתווה את הדרכים העקרוניות, והיישומיות להגיע לבחירה נכונה כזו.

 

בעוד שביחס לברכה נאמר: "את הברכה אשר תשמעו" ביחס לקללה נקטה התורה לשון תנאי: "והקללה אם לא תשמעו". מדוע? בעל הרביד יוסף סבר שבברכה נקטה התורה לשון ודאי – "אשר תשמעו", בעוד שבקללה נקט לשון ספק "אם לא תשמעו" משום שישראל מצידם נוטים אל הטוב לקיים את התורה והמצוה, ולכן אמר בקיום התורה המביאה לברכה לשון ודאי, מה שאין כן באם לא יקיימו את התורה שזה רק מצד יצר הרע אשר מסית את היהודי ואולי יוכל לקום ולהתגבר נגדו, ולכן נקט לשון ספק ביחס לקללה.

 

אך האבן עזרא האיר כאן עקרון חשוב בדבריו: "כי בשמעכם הנה אתם מבורכים". עצם השמיעה עצמה למצוות ה' מביאה ברכה לאדם, ללא קשר לתוצאות עבודת ה', לשכר ועונש בגין קיום המצוות. ואף בעל אור החיים סבר "כי השמיעה בתורה היא תענוג מופלא ומחיה הנפש..והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה..ותלה הכתוב [=התורה] הברכה בשמיעה ולא הזכיר מעשה ולא שמירה, לפי שהשומע דברי אלוהים חיים התורה מטיבה נפשו ומישרתו כי בה סם חיים..". ומנגד ביחס לקללה – אומר אור החיים: "..המונע עצמו משמיעת התורה הרי הוא מקולל עצמו".

 

עצם הנכונות לשמוע [לא במובן הפיזיולוגי שטחי בלבד] מביאה ברכה לאדם, או ההיפך – לקללה. מדוע? משום שבשמיעה יש סיכוי לאדם לשכנוע עצמי, להסכמה פנימית, שהיא עצמה תוביל אותו בסופו של דבר למעשה ושמירה, ללא צורך בתמריצי שכר ועונש. אותה שמיעה מביאה לידי הבנה פנימית של האדם כי עבודת ה' לשמה אינה קשורה לשכר ועונש המובטחים בגין קיום המצוות. שמיעה מסוג זה עשויה להביא את האדם – כל אחד לפי כוחו ובהדרגה – במעלה הדרישה: "אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואתו תעבודו ובו תדבקון" [דברים, ראה, י"ג,ה].

 

ועוד תהה הכלי יקר "וכי די בשמיעה בלבד ללא עשיה?" השמיעה – לדעת הכלי יקר – היא "קבלת דברים במחשבה לבד שיקבל עליו לעשותו, אבל מכל מקום אין די בזה, אלא צריך גם עשיה בפועל". ומסביר הכלי יקר שהקדימה התורה הברכה מייד לאחר השמיעה, ללא צורך בהוספת תנאי של הליכה בדרך התורה, משום שמחשבה טובה מצרף ה' למעשה, ובעצם מחשבה טובה נחשב לאדם כי עשה את המעשה. ומדוע? כדי שהברכה על עצם המחשבה הטובה תסייע לאדם להוציא לפועל את מחשבתו הטובה. אולם מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה ולכן הקללה חלה רק אם בפועל "סרתם מן הדרך". ופרוש דומה נתן בעל העמק דבר: "משום שהקב"ה מסייע תחלה שנוכל לקיים המצוות" לא נאמר אם תשמעו אלא אשר תשמעו.

 

בעל התפארת יהונתן תהה בעקבות דברי התלמוד – כל דבר שיצא מפי ה' אפילו על תנאי אינו חוזר – כיצד לא מתקיימת הברכה המובטחת בפרשתנו אם לא ישמעו למצוות ה'? גם אם תאמר שהברכה מותנית בשמיעה למצוות ה', הרי עליה להתקיים כמאמר התלמוד? ומסביר: "באמת דבר היוצא מפי ה' לא ישוב ריקם..ה' מוציא הדיבור לטובה, אך השינוי בא מצד המקבל אם הוא טוב הדיבור גם כן בא אליו לטובה, ואם הוא רע אז הדיבור גם כן בא אליו לרעה, וזה שכתוב ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה בדיבור אחד...דיש בידך לשנות דיבורי לטובה גם לרעה כי מצד המקבל נעשה הטוב או הרע..". דיבורו של ה' אחד הוא, והוא תמיד לטובה. לאדם עצמו – בבחירתו ובמעשיו – יש יכולת להשפיע על אופן פעולת דבר ה' עליו: האם לטובה או לרעה. הרעיון שעצם פעולת האדם על אותם מצוות משנות את התוצאה לברכה או לקללה מובא גם באברבנאל: "והוא שיהיו ברכה כאשר ישמעו אותם והמה עצמם יהיו קללה לאדם הבלתי שומע אותם כי בהיות המצוות טובות בעצמן הנה כפי המקבלים פעמים יהיו ברכה כאשר הם ישמעו אותם ופעמים יהיו קללה כי כאשר לא יקיימו אותם המה יהיו להם למוקש ולקללה". בדומה למזון מסויים שיכול להיות מזין וטוב לאדם בריא ומזיק לאדם החולה [דוגמא שמביא האברבנאל].

 

ועוד.מה באה המלה "ראה" בראשית הפסוק להוסיף? לכאורה הפסוק יכול להיות מובן גם נשמיט מלה זו? ומדוע פתח בראייה והמשיך בשמיעה? לדעת בעל הרביד יוסף במילים "ראה אנוכי" הזכיר משה לישראל את "האנכי" ממתן תורה שנאמר מפי ה' בלשון יחיד. ונקט לשון ראה משום שראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי מעשה [בעקבות התלמוד, מנחות, מ"ג,ע"ב]. לדעת אור החיים נקט משה לשון ראה כדי לשכנע את ישראל בדבריו כמי שהיה עד ראייה לטוב בעולם הזה ובעולם הבא: "כי אם המוכיח יהיה משולל מקניני העולם הזה לא ייאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה כי יאמרו אין אומרים למי שלא ראה..".

 

ומדוע נקט לשון יחיד "ראה" בעוד המשך הוא לשון רבים "לפניכם"? לדעת האבן עזרא: "ראה – לכל אחד ידבר". אם כל אחד ואחד יתקן עצמו תחילה, ממילא תתוקן כל החברה. ולדעת הרבנו בחיי: 'ראה' – אמר ליחיד המשכיל, התבונן והבן, 'לפניכם' – ברבים נאמר להמון העושה את המצוות מיראה ופחד. בעל הרביד יוסף סבר שמשה נקט "לשון רבים לפניכם וגם אשר תשמעון כי אינו דומה מועטים שעושין את התורה למרובים העושין את התורה וגם כי כל התרי"ג מצוות אי אפשר לאדם אחד לקיים אותם רק ישראל בכלל מקיימין אותם כי זה מקיים מצוה זו וזה מקיים מצוה זו". ולדעת רבי מסלוצק [מובא בטללי אורות] לשון היחיד במילה ראה באה לאמר לכל אדם ואדם שבמעשיו שלו יכול הוא להטות הנהגת הרבים אם לטוב או לרע. ולדעת ההגר"א: 'ראה'-בא לומר ליחיד שלא יצטרף לדרך הרבים מבלי לבדוק את טיבה ומהותה של אותה דרך. חובה אישית על כל אדם לבחון שדרך הרבים נכונה היא וראויה.

 

ונראה להוסיף כי ראייה כאן היא לשון הזמנה ליחיד בוא והיווכח: כי במקום שמידת השמיעה [=שמיעה שהיא הבנה] עולה כדי ראייה, מקום ששמיעת [=הבנת] האדם היחיד מגיעה לרמת הבנתו כאילו ראה את הברכה והקללה מול עיניו, מן ההכרח שהדבר יביא את האדם לא רק לשמוע בקול ה' אלא גם לשמור ולעשות מצוותיו. ראייה אינה דומה לשמיעה, ולאדם קשה להתכחש למראה עיניו. כאשר האדם רואה את תוצאות שמיעתו למצוות ה', הופכות הברכה והקללה לחלק מראייתו [מתבונתו] שלו, וכחלק משכנועו הפנימי לקיים את מצוות ה' וללכת בדרכיו.

**********

לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס

 

 




שלח תגובה