צור קשר

לפרשת מטות: "ויקצף משה על פקודי החיל" – בין פקודה לביצוע

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 23/07/2011

 

לפרשת מטות"ויקצף משה על פקודי החיל" – בין פקודה לביצוע 

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

 

במלחמת מדין האמורה בפרשתינו – פרשת מטות – מלמדנו משה פרק בקשר ההכרחי בין פקודת המלחמה, תכליתה, ביצועה ואופן הצגתה לעם. בעוד ה' מצווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל במדין אשר בנותיהן החטיאו את עם ישראל בזנות ובעבודה זרה [סוף פרשת בלק] וגרמו למותם במגיפה של עשרים וארבע אלף מישראל, משה מצווה את העם "לתת נקמת ה' במדין" [ל"א,ג]. מדוע שינה משה? רש"י סבר שנקמת ה' ונקמת ישראל חד הם:"שהעומד כנגד ישראל כאלו עומד כנגד ה'". ואילו האברנאל והמלבי"ם סברו שנקמת מדין קרויה פעם אחת נקמת ישראל ופעם אחרת נקמת ה' בגלל שתי רעות שגרמו המדיניות לישראל: האחת, גרמו למותם של עשרים וארבע אלף מישראל – ועל כך זוהי נקמת ישראל; השניה, החטיאו את ישראל בעבודה זרה – ועל כך נקמת ה'.

 

ועדיין שינוי הלשון קשה, מדוע לא מסר משה את דברי ה' כהוויתן לעם? מאחר ובציווי ה' לנקום במדין נאמר "אחר תאסף אל עמך" [ל"א,ב] חשש משה שאם יאמר דברי ה' כהוויתן לעם עשויים העם להשתהות בביצוע מצוות ה' כדי לדחות את קץ מיתתו. העם עלול לאמר לעצמו שמאחר ומדובר בנקמה שלו הוא מוחל על הנקמה "ולא נבקש נקמה כל כך מהרה, כי בידנו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאיתנו". אבל משה השמח לקיים מצוות ה' ללא איחור שינה את לשון הציווי כדי שעם ישראל יחשבו שהם נוקמים את נקמת ה' "ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר" [כלי יקר]. ואכן, בגיוס אנשי המלחמה נאמר "וימסרו מאלפי ישראל..." [ל"א,ה] ועל כך אומר רש"י: "להודיעך שבחן של רועי ישראל...מששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן". ואכן בהיסטוריה האנושית מצאנו מקרים בהם תכלית המלחמה הוצגה אחרת לעם משיקולי מורל פנימיים. שאלה כבדה היא באיזו מידה הדבר מוצדק במשטרים דמוקרטיים של ימינו.

 

לשון הציווי ה' למשה לנקום במדין מגלה כי הציווי היה אישי – למשה: "נקם את נקמת בני ישראל.." [ל"א,ב]. ותהה האברבנאל "איך הוא [=משה] לא קיים את דבר ה' ואמר לעם החלצו מאתכם אנשים לצבא ועשה הנקמה ע"י שתים עשרה אלף איש ולא בכל ישראל ועשאה ע"י פנחס ולא בידי משה עצמו כמו שצוה עליו"? לדעת האברנאל לא שלח משה את כל העם להילחם, אלא רק חלק קטן ונבחר מהעם, משום שזו היתה חרפה לישראל ולמשה לבוא על מדין – עם קטן – בכל כוחו של עם ישראל. אותם אנשים שנשלחו היו שליחי ישראל ומשה, והואיל ושלוחו של אדם כמותו, הרי שמלחמתם היא מלחמתו. המדרש תנחומא נותן הסבר עמוק יותר: "על שנתגדל [=משה] במדין, אמר, אינו דין [=אין זה ראוי ונכון] שאני מצר להם, שעשו בי טובה [בעת שברח משה ממצרים למדין]. המשל אומר, באר ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן". שנים רבות לאחר בריחת משה למדין מאימת פרעה המבקש להרגו [שמות, ב, ט"ו] וערב מיתתו, זוכר משה למדין את הטובה ששמשה לו מקלט מיד פרעה. ועדיין יש לתהות, וכי שיקול כזה יכול לעמוד בפני ציווי אישי ישיר של ה'? אלא שבא הדבר ללמדנו עד כמה יקרה הכרת הטוב. משה המזדרז במילוי צווי ה' בנקמת מדין על אף שידע שימות לאחר מכן [רש"י] חידש והבין שה' לא התכוון שאת הנקמה יעשה אישית בעצמו, אלא שהחובה לדבוק בדרכי ה' ["מה הוא רחום אף אתה רחום..."] מחייבת לבצע את הציווי באופן ובמידה הראויים, ללא כפיות טובה מצד עצמו [י.לקח טוב]. ונראה לשלב בין שני הפרושים הנ"ל שבמקום שההגינות והמידה הטובה מחייבת לחרוג מאופן ביצוע המטרה, מותר לבצעה גם ע"י שליח. ונראה להוסיף כי הואיל ומשה הוא מנהיג הדור ביצוע הנקמה ע"י דורו כמוהו כביצוע ע"י משה.

 

משה שולח "אנשים לצבא". אלף איש למטה. ומדייק הכלי יקר: "ולא נאמר 'אלף ממטה', לפי שגם זכות המטה הלך עימהם למלחמה, והאלף היה צרוף למטה עצמו, כי זכותם מסייעתם. ולכך נתנו מן השלל גם לכל העדה". ולדעת הטעם ודעת "נבחרו דוקא הצדיקים והמעולים שבהם, שלא יהרהרו אחר ציווי זה לעקור ולהשמיד אומה שלימה, אנשים ונשים וכל זכר בטף, אלא יקיימו המצוה כפי שקיבלוה בלא שום הרהור..". במילוי נקמת ה' חובה היה לבחור אנשים שלא יתהו בעת הביצוע בפועל האם מדובר במעשה מוסרי,ראוי או שמא מדובר ב"פקודה בלתי חוקית". חז"ל עמדו על ייחודיות מלחמת מדין לשעתה ולנסיבותיה. ספק אם היתה או תיתכן מלחמה אחרת בין בני אדם שאינה כפופה לדיני המוסר.

 

משה שולח את חלוצי הצבא ויחד איתם את פנחס. מדוע צורף פנחס? "מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כולם..ומפני מה הלך פנחס ולא אלעזר? אמר ה' מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי יגמור" [רש"י].באיזה מובן היה פנחס שקול כנגד שנים עשר אלף איש? לצד אנשי המלחמה היה צורך באדם בעל משקל סגולי ברמה רוחנית, הקנאי לכבוד ה' בדמותו של פנחס. מהיבט תכלית הנקמה והדבקות בה היה פנחס שקול כנגד כל חלוצי הצבא, שכן הוכיח במעשהו ובטוהר כוונותיו שהציל את ישראל מכליון שהוא האיש שנוכחותו בעת המלחמה יחד עם אנשי הצבא תבטיח את ביצוע המלחמה בהתאם לתכליתה: לתת נקמת ה' במדין. ואילו נשיאי השבטים לא נשלחו יחד עם חלוצי הצבא כדי שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיאו [בעל הטורים].

 

ואם כך, מדוע קצף משה בעת החזרה מהמלחמה, על אי הריגת בנות מדין? משה מוכיח את פקודי החיל – ולא את פנחס – "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' "? [ל"א, ט"ז]. היכן בציווי ה' ו/או בציווי משה לעם נאמר שיש להרוג את בנות מדין? הזנות החלה דוקא בבנות מואב כמאמר הכתוב: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" [בלק, כ"ה, א]. חטא הזנות אף שקשה הוא לא היתה העילה לנקמה כל כך חמורה במדין. בעוד שהמואבים ביקשו בדרך זו להרחיק את הסכנה מעליהם, המדינים בקשו בדרך זו להחטיא את ישראל בעבודה זרה. האברבנאל מביא שתי סברות אפשריות: האחת, חטא הזנות בבעל פעור היה בגבול מואב. המואבים השלימו עם כוחם של ישראל, אבל המדיניות התנכרו [=התחפשו] למואביות במטרה להחטיאם בעבודה זרה. השניה, החטא החל בבנות מואב והיה חטא מכח היצר, בנות מדין ראו זאת ובאו מיוזמתן בעצת בלעם תוך ניצול חולשת יצרם של ישראל כדי להניע את ישראל לעבודה זרה. ולכן – מסיק האברנאל – הנשים, אף שאינן לוחמות, ראויות ליהרג יותר מהזכרים, משום שהן היו עילת המלחמה.

 

רש"י פירש שמדברי משה עולה שהלוחמים הכירו את הנשים שהותירו בחיים ואשר לקחו חלק פעיל בחטא. אך הרמב"ן סבר שמעיקר הדין סבר משה שהיה להרוג את הנשים, בדומה לדין המשנה [סנהדרין, נ"ז] ביחס להריגת בהמה שנרבעה ע"י אדם: "אם אדם חטא בהמה מה חטאה? אלא, לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל..". נשות מדין היו מקור התקלה לעם ישראל ולפיכך היו חייבות מיתה. ובעל משאת המלך סבר שמאחר והעם שמע והבין שמדובר בנקמת ה' במדין סבר הוא בטעות שחטאם נחשב להם כחטאו של ה'אנוס' בלבד, ולפיכך אין צורך להרוג את בנות מדין; אך משה שמע מה' שיש לתת נקמת בני ישראל והבין שה' מתייחס לישראל כ'חוטאים' ולכן מן הדין להרוג את בנות המדין שהחטיאום. אף פנחס הבין מציווי משה לתת את נקמת ה' שאין להרוג את הנשים הואיל ובהריגת הזכרים מתקיימת נקמת ה' [הרמב"ן]. ונראה להוסיף כי דוקא במלחמה שבה נשלחו "אנשים" צדיקים ונבחרים למטרה, ודוקא מפקודי החיל, ציפה משה להבין את תכלית המלחמה – ולגזור ממנה את המחוייב לבצע במקרה זה להרוג את בנות מדין – גם ללא הוראה מפורשת מה' או ממנו. העובדה שפקודי החיל – האחראים על הביצוע - לא הבינו את הברור הטילה דופי בהם, ולמרות הניצחון הצבאי המזהיר על מדין, לא הושגה תכלית המלחמה במהלכה. ההבנה השונה של משה הפוקד לבין הבנת אנשי הביצוע – פקודי החיל, מחייבת את המסקנה שכל ניסוח פקודת ביצוע ראוי שתכלול את תכלית הביצוע ובהעדרה הביצוע – טוב ככל שיהיה – עלול להחטיא את התכלית.

**********

לע"נ הורי זהרה ושמעון מיליס ז"ל. שבת שלום. יואב מיליס

 




שלח תגובה