צור קשר

התיישנות העונש על דו"חות חניה: תק 4984/04 כהן יפעת נ' עיריית ירושלים

מאת: הש' טננבוים אברהם בתאריך: 05/09/2005

 

התיישנות העונש על דו"חות חניה: תק 4984/04 כהן יפעת נ' עיריית ירושלים

 

 
פסק דין

1. בשנת 2000 בחודש מרץ ובחודש מאי קיבלה גב' יפעת כהן (להלן: "התובעת") ארבעה דוחות חניה מעיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת" או "העיריה") על פיהם חנתה במקום המוסדר לחנייה בלא ששילמה את התשלום הדרוש.

2. התובעת פנתה במכתבים לעירייה ובקשה לבטל דוחות אלה. לטענתה שלא נסתרה, חנתה במקום בו יש שלושה מקומות חניה אך אך ורק שני מדחנים. לגרסתה, פקחים שהיו במקום אף הסכימו עימה.

3. מכאן ואילך יש מחלוקת על מה שעשתה או לא עשתה העירייה, אך אין מחלוקת כי הודעה נוספת קיבלה התובעת בנובמבר 2003. התנהל משא ומתן בין הצדדים שלא עלה יפה ובסיכומו הטילה העירייה עיקול על מכונית שרשומה על שם התובעת.

4. התובעת טענה בפני כי עיקול זה הוטל בדיוק בזמן שבו רצתה למכור את מכוניתה ואף קבלה הצעה למכירתה במחיר מחירון. אלא שעקב העיקול לא עלה בידה למכור את מכוניתה. בסופו של דבר, לאחר שלא הצליחה להגיע להסכם כלשהו עם העירייה, הלכה ושילמה את העיקול בסך 910 ₪ ותבעה את העירייה על נזקיה. הנזק כולל הן את חישובי הפיגורים, והן את הנזק שנגרם לה בגלל מכירה באיחור. לשיטתה, העונש התיישן בשל מחדלי התביעה ולא הייתה לנתבעת כל זכות לפנות אליה בדרישות ובוודאי לא לרשום עיקול על רכבה במשרד הרישוי.

5. העירייה, לעומת זאת, טענה כי אין לתובעת אלא להלין על עצמה לאורך כל הדרך. באשר לטענת התובעת הרי זו נדחתה מפני שאפילו אם לא היה מדחן במקום היה זה איזור חניה מוסדר והיה עליה לרכוש איכשהו ולהציב כרטיסי חניה כחוק. באשר לטענת ההתיישנות, הרי טענה העירייה כי שלחה לתובעת הודעות בדואר רשום ולכן אין כאן התיישנות.

6. אציין כבר בנקודה זו כי החלטתי לקבל את טענות התובעת מנימוקים שיוסברו היות וחלה התיישנות לביצוע העונש.

7. כדי להסביר את המסקנה שהגעתי אליה הרי נסביר בקצרה את המסגרת המשפטית ומה צריכה היתה העירייה לעשות, אחר כך נבדוק מה עשתה העירייה בפועל, ומכאן נסיק את המסקנות הרלוונטיות לעניינינו.

המסגרת הנורמטיבית - או מה צריכה העירייה לעשות?

8. המסגרת החוקית החלה היא חוק הסדר הדין הפלילי התשמ"ב - 1982, ותקנות סדר הדין הפלילי הרלוונטיות ובעיקר תקנות סדר הדין הפלילי התשל"ד - 1974. יצויין שהצדדים לפני לא חלקו עקרונית על פרשנות הוראות החוק אלא על יישומן בפועל.

9. ככלל על פי סעיף 225א(א) יש להודיע על עבירת קנס תוך שנה מיום ביצוע העבירה. במידה ולא מוגשת הודעה כזו תוך שנה הרי התיישנה העבירה ולא ניתן לתבוע לגביה (להלן: "התיישנות העבירה").

10. ישנן סיבות שונות להיגיון שאחרי התיישנות העבירה. בין השאר הרצון לגרום לרשויות לנהוג ביעילות ובזמן סביר, הרצון כי זכרון העדים יהיה רענן וחומר הראיות נגיש, אך הסיבה המקובלת ביותר היא העובדה שלא יתכן לרדוף אחרי הנאשם מעבר לפרק זמן סביר. לא ייתכן שלנצח תאכל חרב העבירה וניתן יהיה לבוא לנאשם בטרוניות.

11. ברור לכן שפרק הזמן של התיישנות העבירה שונה מעבירה לעבירה. על עבירות שעונשן מאסר עולם ההתיישנות היא עשרים שנה, על פשע עשר שנים, על עוון חמש שנים, ועל עבירות מסוג חטא כגון העבירה שלפנינו, שנה אחת (סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי).

12. מעבר להתיישנות העבירה יש לנו את התיישנות העונש ונצטט את הסעיף הרלוונטי, סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה קובע כי:

10. עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו -
(1) בפשע - עשרים שנים;
(2) בעוון - עשר שנים;
(3) בחטא - שלוש שנים.

13. גם הרציונל מאחורי התיישנות העונש ברור. כלל ידוע הוא שעונש שאיננו מבוצע רק גורם לזילות מערכת אכיפת החוק והדברים ידועים. במידה והרשויות לא עמדו על ביצוע העונש, הרי לא ניתן להחזיק את חרב העונש המתהפכת מעל ראשו של הנידון. ייכבדו הרשויות ויבצעו את העונש מהר ככל האפשר.

14. אולם האינטרס הציבורי מחייב שזמן התיישנות העונש יהיה ארוך יותר מאשר התיישנות העבירה. כשהעבירה מתיישנת, לא ברור כלל שהחשוד אכן עבר את העבירה, אחרי ככלות הכל, מדובר באשמה בלבד. אשמה שלעיתים קשה לבררה והגנת הנאשם נפגעת דווקא בגלל הזמן שעבר.

15. בניגוד לכך, התישנות העונש עוסקת במי שנשפט וכבר נקבע שעבר את העבירה, קשה לקבל שזה יתחמק מעונש רק בשל התרשלות הרשויות בביצועו. זו הסיבה שהתיישנות העונש היא ארוכה יותר מאשר התיישנות העבירה. עבירות שעונשן מאסר עולם (כרצח למשל) לא מתיישנות לעולם, וכן הלאה. במקרה שלפנינו, הרי התיישנות העבירה אורכה הוא שנה אחת, והתיישנות העונש אורכה שלוש שנים.

16. הפסיקה אף צמצמה את התיישנות העונש בכך שפירשה בפרשנות מרחיבה את הביטוי "נפסק ביצועו". על פי פסיקת בית המשפט העליון נקבע בברור כי כאשר מדברים אנו בקנס, ביצוע העונש איננו חייב להיות ביצוע בפועל. גם בהודעת הרשות לאזרח על הקנס ודרישה לתשלומו יש מעין "ביצוע עונש". במקרה כזה, נשבר רצף ההתיישנות ואת מניין שלושת השנים מונים מהיום שהודע לנאשם (ראו בענין זה בג"צ 1618/97 יצחק סאצי נ' עיירית תל אביב פורסם בתקדין - עליון 98 (2), עמ' 1644).

17. נשאלת השאלה כיצד צריכה העירייה להודיע על חוב זה? גם לכך ישנן תקנות שתוקנו לטובת הרשויות. העיקרית שביניהן היא תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד -1974, שכותרתה היא "חזקת מסירה" הקובעת בהאי לישנא.

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 (א) לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או הזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלה".

18. דהיינו, החוק איננו דורש מהרשות להודיע בבירור לנאשם ואפילו לא לשלוח לו דואר רשום עם אישור מסירה. כל שנדרש הוא משלוח הודעה בדואר רשום ואז עובר ישירות נטל הראיה לנאשם/נידון להוכיח כי לא הודע לו. יצויין כי לשון החוק עצמו היא "גם בלא חתימה על אישור מסירה" וממנה משמע כי עדיף כמובן אישור מסירה (ועוד יותר הזמנה אישית). אלא שבפועל נוהגות הרשויות רק לשלוח דואר רשום בלא לטרוח יתר על המידע (משיקולים של נוחיות וחסכון בעיקר).

19. לסיכום ענין זה הרי הדרישות פשוטות. במידה ואדם עבר עבירה כלשהי ולא ניתנה לו במקום הזמנה על ידי פקח על העירייה להודיעו בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע העבירה. לא עמדה בכך העירייה התיישנה העבירה.

20. לענין העונש, הרי מרגע שבו היה על הנידון לשלם את הקנס נמדדים שלוש שנים. במהלך שנים אלו צריכה העייריה לפעול פעולה כלשהי. הפסיקה הטיבה והקלה משמעותית עם הרשויות (אולי אפילו יותר מדי) והורתה כי די בדרישה תוך שלוש שנים. דרישה זאת צריכה להישלח בדואר רשום (כך שעל העיריה להציג אישור משלוח בדואר רשום).

מה עשתה העירייה בעניינו? (והתשובה, לא הרבה ובוודאי לא מספיק)

21. הצדדים אינם חלוקים על מה שכתבנו למעלה אלא בעיקר על העובדות. במקרה שלפנינו לא הוכח כי העירייה שלחה לתובעת בדואר רשום הודעה על ביצוע העבירה. אולם אין בכך צורך משום שהתובעת מודה שידעה על הדוחות שנשלחו אליה בשנת 2000 ואף ביקשה את ביטולם. שלא לצורך אעיר כי אם לא היתה מודה והיתה מתעלמת מכך, אינני בטוח שהעירייה יכלה להוכיח כי הודע על העבירה לתובעת. אשר לכן , אין פה התיישנות עבירה.

22. אולם לא מצאתי ראיה מספקת כי העירייה שלחה לתובעת הודעה בדואר רשום כנדרש בחוק למנוע את התיישנות העונש.

23. אודה כי הופתעתי מכך. בית משפט זה יושב גם כבית משפט לתעבורה וכדבר שבשגרה משטרת ישראל מגישה בכל תיק ותיק שמובא לפני אישור מסירה בדואר רשום. באישור מופיע מספר האישור, שם הנאשם, הכתובת אליה נשלח המכתב הרשום, והתאריך בו נעשה הדבר. אולם הסתבר לי להפתעתי כי לא כך נוהגת העירייה.

24. ליתר ביטחון הזמנתי את הצדדים לישיבה נוספת כדי לוודא שלא תיפול טעות בידי. מסתבר שההליכים בעיריית ירושלים מורכבים יותר. קיים קובץ במחשב המכיל את כל הכתובות של עוברי העבירות. קובץ זה יכול להיות גדול אף מאד. והוגש לי עמוד אחד מתוכו הכולל את התובעת (נספח ב' לסיכומי ההגנה).

להורדת המאמר בפורמט pdf לחץ כאן




שלח תגובה