צור קשר

על זכות עיקול של יתרת החובה בחשבון בהוצאה לפועל: סיוגה של הלכת אלתית?

מאת: כב' הרשמת לושי-עבודי איריס בתאריך: 09/05/2007

 
על זכות עיקול של יתרת החובה בחשבון בהוצאה לפועל: סיוגה של הלכת אלתית?
 

החלטה

בפניי בקשת הזוכה לחייב את צד ג', בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק"), בחוב הפסוק של חברת ש.ל. מרכז קרדיולוגי לאבחון בע"מ (להלן: "החייבת") במסגרת תיק ההוצאה לפועל שבפניי, וזאת בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק").

העובדות, ההליכים והטענות:

תיק ההוצאה לפועל שבפניי נפתח לביצוע פסק-דין, שניתן על-ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו (להלן: "פסק-הדין"), ובו נקבע כי החייבת תשלם לזוכה סך של 14,000 ש"ח נטו ב-8 תשלומים חודשיים ורצופים כפי שפורט בפסק-הדין. עוד נקבע בפסק-הדין כי אם אחד התשלומים לא ישולם במועדו תעמוד יתרת החוב לפירעון מיידי בצירוף פיצויי הלנת שכר על-פי חוק מיום הגשת התביעה (23.2.04) ועד התשלום בפועל.

פסק-הדין ניתן בתאריך 5.9.04 והוגש לביצוע בתאריך 6.7.05, לאחר ששלושת השיקים האחרונים שמסרה החייבת לזוכה (מתוך שמונה שיקים) לא כובדו על-ידי הבנק בנימוק ש"החשבון מעוקל".

בד בבד עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל הוטלו עיקולים אצל צדדים שלישיים ואחד מהם גם אצל הבנק. נוסח צו העיקול שהופנה לבנק היה עיקול על "כל נכסי החייבת אצל הבנק".

הבנק השיב להודעת העיקול כי "בעת קבלת הצו לא נמצאו בחשבון כספים או נכסים אחרים הניתנים לעיקול". עוד כתב הבנק בהודעתו כי "רשמנו לפנינו כי אם בתוך שלושה חודשים מעת קבלת הצו יגיעו לידינו נכסים של החייב נפעל לגביהם כנדרש בצו".

במקביל השיב צד ג' אחר – שירותי בריאות כללית – כי לא ביצע את העיקול הואיל וזכותה של החייבת לקבלת כספים משירותי בריאות כללית הומחתה על-ידי החייבת לבנק בתאריך 21.6.05. במאמר מוסגר יצוין כי לתשובה זו או לתשובת הבנק לא צורף כל מסמך היוצר לכאורה את המחאת הזכות הנ"ל, והמחאת הזכות צורפה לתיק רק בשלב מאוחר יותר.

בעקבות תגובה זו של שירותי בריאות כללית פנתה החייבת בתאריך 7.8.05 בבקשה להורות לבנק להמציא את פירוט הכספים שאמורים היו להתקבל אצלו משירותי בריאות כללית בשלושת החודשים שלאחר הטלת צו העיקול. לבקשה צורף דף עם פירוט חשבונה של החייבת אצל הבנק בין התאריכים 5.7.05 ל-7.7.05, שלפיו העבירה שירותי בריאות כללית סך של 146,148 ₪ לחשבונה של החייבת בבנק בתאריך 7.7.05, הוא מועד הטלת צו העיקול.

בתאריך 20.9.05 התקבלה תגובתו של הבנק, שנתמכה בתצהירו של מנהל סניף הבנק, מר אמנון חצרוני (להלן: "מר חצרוני").

בתגובה זו נאמר כי תשובתו המקורית של הבנק ניתנה הואיל ולפי הכללים המקובלים אצל הבנק "הבנק לא יחיל את צו העיקול על כספים כלשהם שייכנסו בעתיד לחשבון כל עוד תהיה יתרת חובה בחשבון". הבנק צירף לתגובתו את פירוט התנועות הכספיות בחשבון העו"ש של החייבת בשלושת החודשים שלאחר הטלת צו העיקול (מתאריך 7.7.05 ועד לתאריך 11.9.05).

עוד נטען בתגובה, כי בהתאם למסמכים שנחתמו בין החייבת לבנק ועל-פי ההלכה הפסוקה, לבנק מוקנות זכויות שעבוד, קיזוז ועיכבון הגוברות על זכויות צד ג' כלשהו, וכי החייבת יצרה ורשמה לטובת הבנק המחאת זכות על דרך השעבוד ביחס לזכויותיה לקבלת כספים משירותי בריאות כללית.

בעקבות תגובה זו, בתאריך 2.10.05, הגישה הזוכה את הבקשה שבפניי לחייב את הבנק בחוב הפסוק בהתאם לסעיף 48 לחוק. בבקשה נטען כדלקמן:

  1. קיימת המחאת זכות לפיה מעבירה שירותי בריאות כללית לחשבונה של החייבת בבנק סך חודשי של כ-150,000 ₪.
  2. בתקופת העיקול (שלושה חודשים) נכנס לחשבונה של החייבת בבנק סך כולל של כ-500,000 ₪.
  3. בתקופת העיקול הבנק רכש עבור החייבת ניירות ערך בסך של כ-1,500 ₪ כל שבוע.
  4. בחודש יולי 2005 הבנק לא כיבד חלק ניכר מהשיקים שמסרה החייבת והחל לכבדם רק החל מן המחצית השנייה של חודש אוגוסט 2005. בכך איפשר הבנק לחייבת להיכנס ליתרת חוב גבוהה, העולה על מסגרת האשראי בחשבון העו"ש, העומדת על סך של 160,000 ₪.

מכאן אפוא הבקשה לחיוב צד ג' בחוב הפסוק.

בעקבות בקשה זו התקיים דיון בפניי בתאריך 10.7.06, שבמסגרתו נחקר מר חצרוני.

בחקירתו הבהיר מר חצרוני, כי בתקופה הרלוונטית לעיקול לא נמצאה החייבת ביתרת זכות בחשבונה בבנק, וכי על-פי חוות דעת היועצים המשפטיים של הבנק, הבנק אינו מכבד עיקולים כאשר חשבון מסוים נמצא ביתרת חובה. בנוסף לכך הדגיש מר חצרוני כי על-פי חוות דעת משפטית זו הרי שגם במצב, שבו חשבון מסוים נמצא ביתרת זכות אך בעל החשבון חב לבנק בגין החזר הלוואה בסך העולה על יתרת הזכות, לא יכבד הבנק את העיקול.

בנוסף לכך הדגיש מר חצרוני כי במקרים כגון מקרה זה, שבהם לבנק יש שעבוד על כספים עתידיים העתידים להתקבל בחשבונה של החייבת מלקוחותיה, וכנגד שעבודים אלה ניתנה לחייבת מסגרת אשראי, לא יכבד הבנק עיקולים שכן זכותו של הבנק להיפרע מן הכספים העתידיים הנ"ל גוברת על זכותם של המעקלים.

מר חצרוני הדגיש כי לאור מצבה של החייבת שקל הבנק לפעול באופן חד-צדדי ולצמצם את מסגרת האשראי של החייבת ו/או לפרוע את ההלוואות שנטלה מהבנק, וזאת על מנת להימנע מטענות מצד מעקלים שונים (בדומה לטענות הזוכה) שלפיהן הבנק מאפשר לחייבת לפעול בחשבון ומכבד שיקים שנתנה. ברם, הבנק נמנע מלעשות כן משום שלא הייתה לו עילה משפטית להקטין את מסגרת האשראי ו/או לפרוע את ההלוואות באופן חד-צדדי הואיל והחייבת לא חרגה ממסגרת האשראי. בהקשר זה דחה מר חצרוני את טענת באת-כוח הזוכה, שלפיה מדובר בהעדפת אינטרסים של החייבת על פני המעקלים, וטען כי מדובר בכיבוד הסכם האשראי עם החייבת, שאי-כיבודו עלול לחשוף את הבנק לתביעות מצד החייבת.

עוד ציין מר חצרוני בחקירתו כי בתקופה הרלוונטית לעיקול החזיקה החייבת בבנק תיק ניירות ערך בסך של כ-100,000 ₪, שהיה משועבד לבנק כנגד האשראי שניתן לחייבת, וכי ניירות ערך אלה נמכרו מאוחר יותר על-ידי הבנק לטובת פירעון חלק מהאשראי.

לבסוף טען מר חצרוני כי על חשבון הבנק של החייבת הוטלו עיקולים נוספים בתקופה הרלוונטית להטלת צו העיקול בתיק זה, וכי הבנק לא שילם לאף אחד מהמעקלים.

בתום חקירתו של מר חצרוני הוריתי לבנק להמציא הודעה לגבי העיקולים הנוספים שהוטלו על חשבונה של החייבת בחודש יולי 2005, לרבות המועדים שבהם הוטלו עיקולים אלה. כמו כן הוריתי לבנק להמציא את העתק חוות הדעת המשפטית שמכוחה פועל הבנק בשעה שהוא ממשיך לכבד שיקים של החייבת בתוך מסגרת האשראי כאשר החשבון מעוקל.

בתאריך 25.7.06 הוגשה הודעת הבנק, שנחתמה על-ידי בא-כוחו, עו"ד יוסף לנקרי. בהודעה זו, שאליה לא צורפה חוות הדעת המשפטית שהתבקשה, נטענו הדברים הבאים:

  1. במועד קבלת צו העיקול היה בחשבונה של החייבת בבנק יתרת חובה בסך של 339,000 ₪ כנגד בטוחות בסך של כ-143,000 ₪. לפיכך השיב הבנק כי בתאריך קבלת צו העיקול לא הייתה כל יתרת זכות בחשבונה של החייבת. על כל פנים, הכספים הנ"ל כפופים לזכויות של הבנק בגין התחייבויותיה הכספיות של המבקשת כלפיו.
  2. במישור העקרוני, זכויות הקיזוז של הבנק כלפי נכסי החייבת מעוגנות בהסכמים שנחתמו בין החייבת לבנק במעמד פתיחת החשבון. בהסכמים אלה הקנתה החייבת לבנק זכות קיזוז לגבי כל הנכסים שיוחזקו על שמה כנגד חבויות שתהיינה לה כלפי הבנק. במאמר מוסגר יצוין כי הסכמים אלה לא צורפו להודעת הבנק.
  3. על-פי הפסיקה, בהיות "המעקל נכנס בנעלי החייב", אין ביכולתו של המעקל לרכוש לעצמו זכויות טובות יותר משיש לחייב עצמו כלפי הבנק, ובהיות זכויות אלו כפופות להסכמים שנחתמו בין החייב לבנק (קרי זכות הקיזוז במקרה זה – א.ל.ע.) כפוף גם המעקל לאותם תנאים. כך, למשל, בע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח', פ"ד מט(1) 177, 199, נקבע במפורש כי זכות הקיזוז של הבנק על-פי ההסכמים בינו לבין הלקוח עדיפה וקודמת לזכותו של כל מעקל.
  4. בהמשך לכך נקבע בע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, כי אם כל שיש לחייב הוא יתרת חוב בחשבון הבנק שלו – אין העיקול תופס ולבנק יש "הצדק סביר" במובן של סעיף 48 לחוק.
  5. לבסוף פורטה בהודעת הבנק רשימת העיקולים הנוספים שהוטלו על חשבון הבנק של החייבת. מרשימה זו עלה כי בטרם הוטל העיקול בתיק זה בתאריך 7.7.05, הוטלו שני עיקולים קודמים על החשבון, האחד בתאריך 17.1.05 והשני בתאריך 3.7.05. לאחר שהוטל העיקול בתיק זה הוטלו 6 עיקולים נוספים על החשבון. כל תשעת העיקולים היו בתיקי הוצאה לפועל.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. בסיכומי הבנק הודגש כי "על מנת להימנע מגרימת נזק בלתי הפיך לחייבת בשל הטלת עיקול ולהביאה למצב של חדלות פירעון, אזי על-פי שיקול הדעת העסקי המוקנה לבנק החליט האחרון שלא להעמיד את האשראי של החייבת לפירעון מיידי, אלא לאפשר לה להמשיך ולפעול בחשבון, ביתרות חובה בלבד, וזאת על מנת לאפשר הקטנה הדרגתית ביתרות החוב אשר חבה החייבת לבנק".

דיון

סעיף 47 לחוק דן במסירת נכסים מעוקלים וזו לשונו:

"הצד השלישי חייב למסור לידי המוציא לפועל את הנכסים המעוקלים לפי פרק זה באופן, במועד ובמקום שראש ההוצאה לפועל קבע בצו העיקול או בצו שנתן לאחר מכן, ואם היו הנכסים חובות המגיעים ממנו לחייב - עליו לשלמם למוציא לפועל בהגיע זמן פרעונם...".

ואילו סעיף 48(א) לחוק קובע כדלקמן:

"צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי ראש ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון".

הוראתו של סעיף 48(א) הנ"ל מסמיכה אפוא את ראש ההוצאה לפועל לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק, והוא כאשר הצד השלישי לא מילא אחר הצו לעיקול הנכסים המעוקלים ולא מסרם לידי המוציא לפועל.

הפסיקה קבעה כי נטל הבאת הראיות בהליכי חיוב על-פי סעיף 48 לחוק מוטל על הזוכה. אולם לאחר הבאת הראיות לכאורה לכך שהצד השלישי לא מילא אחר הצו, מועבר אל הצד השלישי נטל הבאת הראיות להוכחת "הצדק סביר" אשר מנע ממנו לכאורה את העברת הנכס המעוקל לידי המוציא לפועל. נטל זה מעוגן בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת את עמדתו, ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו ולשכנע כי זו אכן מתקיימת. (ראו למשל: ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך ואח', פ"ד מג (2) 864; ע"א (חיפה) 4238/96 בית הספר החקלאי כפר גלים נ' תריסי הקריות בע"מ ואח', תק-מח 98 (2) 483).

המחוקק לא הגדיר מהו "הצדק הסביר", והפסיקה והספרות קבעו כי "הכוונה היא לכל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו", כאשר דרישת הסבירות "מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל המוציא לפועל, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל בנסיבות שבהן פעל הצד השלישי". (ראו ד' בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה שישית, 2005), בע' 624-623).

האם במקרה שבפנינו עמדה הזוכה בנטל הבאת הראיות המוטל עליה לפי סעיף 48 לחוק, ואם כן – האם הראה הבנק "הצדק סביר" אשר מנע ממנו את העברת הנכס המעוקל לידי המוציא לפועל? לדעתי, התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב ולשאלה השנייה בשלילה, ומכאן שיש מקום לחייב את הבנק בתשלום החוב הפסוק לזוכה.

מסגרת הדיון לגבי המקרה שבפנינו הוצגה בצורה בהירה על-ידי כבוד השופט דוד בר-אופיר בספרו הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה שישית, 2005), בע' 638-637. על-פי המתואר שם, לא ניתן לעקל יתרת חובה בחשבון עו"ש, וזאת גם אם בעת המצאת צו העיקול לא הגיעה יתרת החובה לקצה גבול מסגרת האשראי. לעומת זאת, במקרים שבהם הבנק מתחייב כלפי בעל החשבון לאפשר לו משיכת יתר (להבדיל ממקרים שבהם הבנק רשאי לתת משיכת יתר על-פי שיקול דעתו אך אינו חייב לעשות כן), ניתן לעקל את הזכות של בעל החשבון למשיכת יתר כלפי הבנק. במלים אחרות, כאשר הבנק חייב לתת ללקוחו משיכת יתר, לא מן הנמנע הוא שהמעקל יוכל לקבל את ההלוואה (משיכת היתר) במקום החייב, כשחובת ההשבה תחול על החייב.

כאמור לעיל, במקרה שבפנינו עמדה הזוכה בנטל הבאת הראיות המוטל עליה לפי סעיף 48 לחוק, שכן, כפי שפורט לעיל, היא הראתה פעילות רבה בתוך מסגרת האשראי של החייבת ומחוצה לה, לרבות כיבוד שיקים בצורה שוטפת, המחאת זכות חודשית בגובה של כמעט כל מסגרת האשראי וקניית ני"ע.

לעומת זאת, הבנק מצידו לא הרים את נטל הבאת הראיות להוכחת "הצדק סביר" אשר מנע ממנו לכאורה את העברת הנכס המעוקל לידי המוציא לפועל. שכן, הבנק לא טרח להציג כל הסכם שנערך בינו לבין החייבת ביחס לחשבון הבנק הרלוונטי ולפיכך לא איפשר לקבוע אם הוא התחייב לאפשר לחייבת משיכת יתר או שעשה כן בהתאם לשיקול דעתו. כבר בעובדה זו יש אפוא בכדי לפעול כנגד הבנק, אלא שההנחה כי הבנק היה חייב לאפשר לחייבת משיכת יתר אף הוכחה באופן פוזיטיבי מתוך טענות הבנק עצמו:

ראשית, כאמור לעיל, הבנק טען בצורה מפורשת ועקבית כי מסגרת האשראי של החייבת הועמדה על סך של 160,000 ₪ ולא טען בדרך כלשהי כי מסגרת זו הייתה מותנית בשיקול דעתו של הבנק.

שנית – וזה העיקר – כמוזכר לעיל מנהל סניף הבנק מר חצרוני הסביר בצורה מפורשת ובגילוי לב בחקירתו בפניי, כי הבנק היה מחויב לאפשר לחייבת לפעול במסגרת האשראי הנ"ל. וכך אמר מר חצרוני:

"באותה עת היה לו מסגרת של 160,000 ₪. לי לא היה עילה משפטית לבטל לו את מסגרת האשראי. ניסיתי לצמצם את מסגרת האשראי ל-60,000 ₪ בגלל העיקולים. כמו כן רציתי לפרוע לו את ההלוואות כדי שלא להיות חשוף לטענות המעקלים, איך זה שאתה פורע לו שיקים ונותן לו כסף. הלקוח [החייבת – א.ל.ע.] הוציא לי מכתבים מעו"ד וראינו כי אין כל עילה לבטל לו את מסגרות האשראי או את ההלוואות חד-צדדית ועשינו זאת בתיאום איתו מאחר והוא לא חרג ממסגרות האשראי. היום האשראי שלו הצטמצם למשהו כמו 55,000 – 60,000 ₪ ואת ההלוואות פרענו בתיאום איתו... ללקוח זה יש פה מסגרת אשראי. אני לא יכול להחזיר שיקים שהוא בתוך מסגרת האשראי".

במלים אחרות, מר חצרוני תיאר מצב שבו הבנק היה מחויב מבחינה משפטית למסגרת האשראי של החייבת ולא יכול היה לחזור בו מהתחייבותו זו, וזאת למרות שהבנק היה מודע למצב הפיננסי הרעוע של החייבת ולסיכון שהבנק נטל על עצמו כלפי הזוכה בכך שאיפשר לחייבת להמשיך לפעול בחשבון העו"ש וכיבד שיקים למרות העיקול שהוטל על החשבון ("רציתי לפרוע לו את ההלוואות כדי שלא להיות חשוף לטענות המעקלים, איך זה שאתה פורע לו שיקים ונותן לו כסף...").

מכאן, שעל-פי ההלכה שתוארה לעיל, לזוכה עמדה הזכות לעקל את זכותה של החייבת למשיכת יתר כלפי הבנק ולבנק לא היה כל "הצדק סביר" בכך שפעל אחרת. במלים אחרות, משהבנק היה מחויב להמשיך לאפשר לחייבת לפעול בחשבונה, לא היה לו כל "הצדק סביר" להעדיף נושים אחרים של החייבת (למשל כאלה שהחייבת מסרה להם שיקים) על פני הזוכה. זהו גם הרציונל העומד מאחורי הלכה זו. אם לחייב נתונה מסגרת אשראי ללא כל שיקול דעת מצד המלווה (במקרה זה הבנק), הרי שמדובר בזכות כספית מוחלטת של החייב ובעל העיקול יכול להיפרע מזכות זו כפי שהוא יכול להיפרע מכל זכות אחרת של החייב לקבלת כספים.

על אף האמור עד כה, ולשם שלמות התמונה, יצוין כי, למעשה, ההלכה בנוגע ליכולתו של זוכה לעקל זכות של בעל חשבון למשיכת יתר, כפי שהוצגה לעיל על-ידי כבוד השופט בר-אופיר, לא הוכרעה בפסק-הדין המנחה בנושא זה, ע"א 323/80 אילתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד ל"ז (2), 673. זאת, הואיל ובפרשת אילתית הוכח כי מסגרת האשראי של החייבת הייתה נתונה לשיקול-דעתו של הבנק והאחרון לא היה מחויב להעניק מסגרת זו; והואיל ובניגוד למקרה שבפנינו לשונו של צו העיקול בפרשת אילתית צומצמה לחשבון הבנק בלבד ולא התייחסה לכלל נכסי החייבת אצל הבנק.

כאמור, במקרה שבפנינו לשונו של צו העיקול הייתה גורפת והוכח במפורש שהבנק היה מחויב למסגרת האשראי ולא היה לו כל שיקול דעת בעניין זה. ברם, מעבר לדרוש אציין עוד כי בתיק זה קיימת שורה ארוכה של נסיבות שגם בהן יש בכדי לתמוך במסקנה שאליה הגעתי:

  1. ראשית, יש לזכור מה הייתה הורתו של תיק זה. תיק ההוצאה לפועל דנן נפתח מאחר ושיקים, שמסרה החייבת לזוכה במסגרת פשרה שזכתה לתוקף של פסק-דין של בית הדין לעבודה, לא כובדו על-ידי הבנק בנימוק ש"החשבון מעוקל". בנסיבות אלה לא הייתה לזוכה כל ברירה כי אם להגיש את פסק-הדין לביצוע. ממה נפשך אם כן? משניסתה הזוכה לפדות את השיקים שקיבלה, השיב לה הבנק שהחשבון מעוקל; ומשעיקלה הזוכה את החשבון סירב הבנק לכבד את צו העיקול אך במקביל המשיך לכבד שיקים שניתנו על-ידי החייבת לאחרים... קשה אפוא לראות כאן "הצדק סביר" בהתנהגותו של הבנק, וגם בעובדה זו יש כדי לתמוך – ולו מחמת הצדק - במסקנה שאליה הגעתי לעיל.
  2. לכך מתחברת התנהגות תמוהה אחרת של הבנק שלא הוסברה על ידיו. כאמור, בתקופה שבה הוטל צו העיקול בחודש יולי 2005 הבנק לא איפשר למעשה לחייבת לפעול בחשבון העו"ש והחזיר את השיקים שנתנה. ברם, מדפי החשבון שצורפו על-ידי הבנק עולה כי בשלב מסוים, בסביבות חודש אוגוסט 2005, חזר הבנק לאפשר לחייבת לפעול בחשבון והחל לכבד מחדש שיקים שניתנו על-ידי החייבת. עובדה זו: (1) מחזקת את המסקנה כי הבנק היה חייב לאפשר לחייבת לפעול במסגרת האשראי שנקבעה לה בחשבון העו"ש; (2) מעוררת תמיהה לגבי התנהגותו של הבנק וה"הצדק הסביר" במעשיו. שכן, אם בשלב מסוים (שעדיין היה במסגרת 3 החודשים הרלוונטיים לצו העיקול) הבנק בחר (או שהיה חייב לעשות כן) לאפשר לחייבת לפעול מחדש בחשבון העו"ש – מדוע סירב בשלב זה לכבד את העיקול שהטילה הזוכה על החשבון? מה מותר האוחזים בשיקים שלפתע החלו להיות מכובדים על-ידי הבנק מהזוכה שבידה היה צו עיקול על החשבון?
  3. מדפי החשבון שצורפו על-ידי הבנק עולה כי במקרה שבפנינו הבנק כיבד התחייבויות של החייבת גם מחוץ למסגרת האשראי, שעמדה, כאמור, על סך של 160,000 ₪. בנסיבות אלה, שבהן הבנק בחר לכבד התחייבויות של החייבת מעבר למסגרת האשראי, הרי שאין כל סיבה מדוע לא יכבד גם את העיקול לטובת הזוכה, או לחילופין ימסור הסבר או "הצדק סביר" לאי-כיבודו של עיקול זה.
  4. מדפי החשבון שצורפו על-ידי הבנק, וכן מחקירתו של מר חצרוני, עולה כי במהלך התקופה הרלוונטית רכש הבנק עבור החייבת ניירות ערך באמצעות הוראת קבע שבועית בחשבון העו"ש בסך של כ-1,500 ₪ מדי שבוע. בדפי החשבון שצורפו על-ידי הבנק נרשמו 8 הפקדות כאלה בחודשים יולי-אוגוסט-ספטמבר 2005 בסך כולל של כ-12,000 ₪, ולדברי מר חצרוני בחקירתו, לחייבת היה תיק ניירות ערך בסך של כ-100,000 ₪. בנסיבות אלה, ולאור לשונו הרחבה של צו העיקול, לא ברור ה"הצדק הסביר" לכך שהבנק העדיף לבצע בתקופת העיקול קניית ניירות ערך באשראי(!) עבור החייבת בסכום העולה על סכום העיקול, ולא ברור מדוע הבנק לא הצהיר בתשובה לצו העיקול על דבר קיומו של הנכס בדמותו של תיק ניירות הערך.
  5. בהמשך לכך, על אף שצו העיקול הוטל על כל נכסי החייבת אצל הבנק, האחרון לא ציין בהודעתו הראשונה את דבר קיומו של נכס בדמותו של המחאת זכותה של החייבת לקבלת כספים משירותי בריאות כללית לבנק.
  6. אשר לטענת הבנק - לפיה "על מנת להימנע מגרימת נזק בלתי הפיך לחייבת בשל הטלת עיקול ולהביאה למצב של חדלות פירעון, אזי על-פי שיקול הדעת העסקי המוקנה לבנק החליט האחרון שלא להעמיד את האשראי של החייבת לפירעון מיידי, אלא לאפשר לה להמשיך ולפעול בחשבון, ביתרות חובה בלבד, וזאת על מנת לאפשר הקטנה הדרגתית ביתרות החוב אשר חבה החייבת לבנק" - הרי שטענה זו הופיעה לראשונה רק בסיכומי הבנק, ועל כל פנים אינה מתיישבת עם המציאות העובדתית, שכן, כאמור, בתקופה הרלוונטית לצו העיקול לא רק שהבנק לא פעל "להקטנה הדרגתית ביתרות החוב", אלא ההיפך הוא הנכון, הבנק איפשר בתקופה זו הגדלה של יתרת החובה בחשבון אף מעבר למסגרת האשראי, לרבות רכישה שבועית של ניירות ערך שמומנה באשראי.
  7. לבסוף, כאמור לעיל, רמת הגילוי והפירוט שהבנק הציג בתיק זה לא הייתה מן המשופרות, וזאת בלשון המעטה. כך, למשל, הבנק לא הציג כל הסכם הקשור לחשבונה של החייבת. באותו אופן הבנק כתב בתגובתו מיום 25.7.05 כי ביום קבלת צו העיקול "הייתה בחשבונה של החייבת יתרת חוב בסכום של 339,000 ₪ ובטוחות בסכום של כ-143,000 ₪". ברם, הסכום של 339,000 ₪ כלל לא נטען בתגובות הבנק שקדמו לתגובה הנ"ל, ומדפי החשבון שהבנק עצמו צירף לתגובתו עולה כי יתרת החוב בחשבון העו"ש במועד קבלת צו העיקול הייתה נמוכה בהרבה (כ-86,000 ₪ בסופו של יום ה-7.7.05). רק בסיכומי הבנק פורט לראשונה כי התחייבויותיה של החייבת לבנק במועד הטלת העיקול עמדו על סך של כ-328,000 ₪ (ולא 339,000 ₪...) (יתרת חובה בחשבון העו"ש של כ-120,000 ₪, ערבות בנקאית בסך של 10,000 ₪ והלוואה בסך של כ-198,000 ₪). כך גם לגבי הבטוחות הדבר פורט לראשונה רק בסיכומי הבנק (ניירות ערך בסך של 103,000 ₪ וערבות אישית מצד ג' בסך של 40,000 ₪).

בנסיבות אלה קשה אפוא לומר שהבנק עמד בנטל המוטל עליו להראות "הצדק סביר" בפעולתו. על כל פנים, אף אם מסגרת האשראי הייתה נתונה במקרה זה לשיקול דעתו של הבנק, הרי שהבנק כלל לא טרח ולא ניצל אף הזדמנות שניתנה לו לפרוס בפניי את שיקוליו ביחס להעדפת התחייבויות כאלה או אחרות.

 

עד כאן במישור הקובע לענייננו, הוא מישור "תפעול" חשבונה של החייבת בידי הבנק – "תפעול" שכאמור מצביע באופן ברור על כך שהבנק לא הראה כל "הצדק סביר" לכך שלא כיבד את צו העיקול שהוטל על-ידי הזוכה.

לשם השלמת התמונה, יש לציין כי, כאמור לעיל, הבנק העלה שורה של טענות במישור אחר – הוא מישור דיני הקדימויות והשאלה אם זכותם של נושים שונים, ובכללם הזוכה, גוברת על זכותו של הבנק שמסגרת האשראי וההלוואות שנתן לחייבת ייפרעו במלואן. ברם, לדעתי מישור זה כלל אינו רלוונטי לענייננו, שכן הבנק עצמו היה זה שבחר (או שהיה חייב לעשות כן) שלא לנקוט כל פעולה על מנת להבטיח את פירעון האשראי וההלוואות והמשיך לכבד את התחייבויות החייבת כלפי צדדים שלישיים, וזאת אף מחוץ למסגרת האשראי שאושרה לחייבת. בנסיבות אלה, שאלת דיני הקדימויות כלל אינה עולה ואינה רלוונטית לענייננו. בהקשר זה צודקת אפוא באת-כוח הזוכה בטענתה כי על אף שלבנק הייתה לכאורה זכות קיזוז כלפי נכסי החייבת (למרות שההסכמים הנוגעים לחשבון לא צורפו על-ידי הבנק), בפועל הוא לא עשה כל שימוש בזכות זו והמשיך לכבד שיקים והוראות קבע לצדדים שלישיים, כולל באמצעות הגדלת חובה של החייבת לבנק. אשר-על-כן אין לקבל את טענתו של הבנק שממנה עולה למעשה כי זכות הקיזוז של הבנק - אם זכות זו קיימת בכלל - תופנה דווקא רק "נגד" הזוכה בתיק זה ולא "נגד" צדדים שלישיים אחרים.

מכלל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הבנק לא הראה כל "הצדק סביר" להחלטתו שלא לכבד את צו העיקול שהוטל בידי הזוכה, ולפיכך עליו לשאת במלוא החוב הפסוק בתיק זה.

בנוסף לכך אני מחייבת את הבנק לשאת בהוצאות הבקשה בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ אשר ישולמו תוך 30 יום ישירות לבאת-כוח הזוכה.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים

לושי עבודי 54678313

ניתנה היום, ז' באדר, תשס"ז (25 בפברואר 2007) בלשכתי בהעדר הצדדים. 

                                                                                                           ___________________

                                                                                                                איריס לושי-עבודי

להורדת המאמר בפורמט pdf לחץ כאן




שלח תגובה