צור קשר

הגנת הצרכן בהחזרת טובין

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 25/08/2005

 

הגנת הצרכן בהחזרת טובין

בחודש 7/05 נכנסו לתקפם שני תיקונים חשובים לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981. הראשון, סעיף 4ב לחוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 15 לחוק) קובע את חובתו של העוסק להציג במקום בולט והנראה לעין, ובאותיות ברורות וקריאות את מדיניות העסק שלו להחזרת טובין שלא עקב פגם, תוך ציון במודעה האם ניתן להחזיר את הטובין, הגבלות על החזר הטובין, תנאי ההחזרה, אופן ההחזרה וסוג ההחזר שיקבל הצרכן. במידה ולעוסק יש מדיניות של אי מתן אפשרות להחזיר טובין כלל או במקרים מסוימים, עליו לסייג את הודעתו באופן שיבהיר כי הודעתו לא חלה על מקרים שבהם החוק עצמו מאפשר החזרת טובין.

במידה והצרכן ביקש להחזיר מוצר בהתאם למדיניות עליה הצהיר העוסק והעוסק סירב לכך, רשאי הצרכן להחזיר לעוסק את המוצר בתוך 7 ימים מיום הסירוב, והעוסק יהא חייב להחזיר את מלוא הכסף לצרכן באופן שבו שילם הצרכן, ובלבד שלא חלה הרעה במצב המוצר. אם העוסק נמנע מלהציג את מדיניותו לגבי החזר טובין, בין במתכוון ובין שלא במתכוון, קובע החוק חזקה כי העוסק אימץ מדיניות המאפשרת החזרת טובין. החוק הסמיך את שר התעשיה המסחר והתיירות לקבוע הוראות שונות ביחס למיקום ההודעה, סוגי טובין שלגביהם פתיחת האריזה לא תיחשב כהרעה במצב המוצר ועוד. 

החוק (ס"ק 4ב(ד) לחוק) מוסיף וקובע רשימת מוצרים חריגים שלגביהם לא תחול החובה לקבוע מדיניות החזר טובין. ראשית, מוצרי מזון או טובין פסידים. גם קלטות שמע, קלטות וידאו, סידירומים וכל מוצר אחר הניתן להקלטה, שעתוק או שכפול, אם הצרכן פתח את אריזתם לא ניתן יהא להחזירם. גם מוצר שהוזמן במיוחד לפי הזמנה של הצרכן לא ניתן יהא להחזירו. שר התעשייה והמסחר רשאי לקבוע סוגי טובין נוספים שלגביהם לא תחול חובת העוסק לפרסום מדיניות החזרת טובין.

חשיבות תיקון זה לחוק הנה עצומה בשל תחולתם הכופה (קוגנטית) של הוראות חוק הגנת הצרכן. סעיף 36 לחוק קובע כי הוראות חוק הגנת הצרכן יחולו "על אף כל ויתור או הסכם נוגד", ולפיכך אפילו הסכים הצרכן בהסכם ההזמנה לוותר על זכותו להחזיר את המוצר בהתאם למדיניות העוסק, לא יהא כל תוקף להסכמה זו. דבר זה עולה גם ממגמת החוק להגן על הצרכן הקטן שבדרך כלל נמצא בעמדת מיקוח נחותה מול העוסק.

תיקון נוסף (תיקון מס' 16) לחוק הגנת הצרכן נעשה בהוספת סעיף 14ו לחוק הגנת הצרכן המעניק לצרכן זכות לבטל את הסכם הרכישה בתוך תקופה מסוימת שקבע השר, ובלבד שאם העסקה היתה לרכישת טובין וצרכן קיבל את המוצר על הצרכן להחזיר את המוצר לעוסק, והמוצר לא נפגם ולא נעשה בהם שימוש. החוק הסמיך את השר לקבוע הוראות לגבי האופן שבו יוחזרו הכספים לצרכן, סוג ההחזר הכספי, וכן הוראות לגבי מוצרים שבהם לא תחול זכות הצרכן לבטל את העסקה או שזכותו תוגבל, ואף הוראות לגבי דמי ביטול עסקה, גובהם שרשאי העוסק לנכות מדמי ההחזר הכספי.

שני התיקונים הנ"ל לחוק מעלים סוגיות רבות שככל הנראה יעסיקו את בתי המשפט לא מעט. עבור האזרח הקטן, הרחיבו שני התיקונים הללו את הסעדים באופן ניכר, ולמעשה הפכו כל עסקה שעושה כל צרכן לגבי כל מוצר עם כל עוסק ל"עסקה מותנית" לפחות בפרק הזמן שבו הצרכן מחזיק בידו את הזכות להחזיר את המוצר ללא שום טענה לפגם ומכל סיבה שיחפוץ. בדוגמא בה פתחנו, די בכך שהצרכן גילה שהוא יכול לרכוש את אותו המוצר במקום אחר, וגם ללא שום טענה לגבי המוצר, איכותו או כל דבר, זכאי הצרכן דוד להחזיר את המצלמה לחנות ממנה רכש, לקבל החזר כספי ולרכוש את המצלמה במקום אחר. 

כפי שמשתקף גם מהצעות החוק, שני התיקונים לחוק הגנת הצרכן משקפים גישות שונות לגבי זכות הצרכן להחזר מוצר. בעוד התיקון בסעיף 4ב לחוק הגנת הצרכן מכפיף את הזכות של הצרכן להחזר מוצר למדיניות העוסק כפי שהוא מצהיר אותה, ונותנת לעוסק שליטה מסוימת לגבי מדיניות זו, התיקון בסעיף 14ו לחוק נותן זכות כמעט אבסולוטית לצרכן להחזיר מוצר. ניתן להקשות ולשאול מדוע מצא המחוקק לחייב את העוסק לפרסם ולהצהיר את מדיניותו ביחס להחזר מוצרים שעה שבאותה עת הוא נותן זכות רחבה לצרכן לבטל את העסקה ולקבל החזר כספו? למעשה משתמע מכך לכאורה כי העוסק אינו יכול לאמץ מדיניות של אי החזר מוצר, בשל קוגנטיות הוראת סעיף 14ו לחוק, ואם כך מה הטעם בהוראת ס' 4ב(א) סיפא הקובעת חזקה שהעוסק אימץ מדיניות של החזר טובין, שעה שהחוב כופה עליו בכל מקרה החזר טובין?

שאלה נוספת העולה כן היא התנגשות של הוראות התיקונים הנ"ל עם דיני ביטול חוזים. התיקונים הנ"ל הפכו כל עסקה צרכנית לחוזה "על תנאי" לפיו הצרכן מקבל זכות לבטל את ההסכם הרכישה בכל עת, בפרק הזמן שמותר לו להחזיר את המוצר, ללא שום טענה של אי התאמה ו/או פגם ו/או הטעיה ו/או כל טענה אחרת כלפי המוכר. זוהי זכות רחבה מאוד שספק אם יש מקום לתת אותה מבלי לחייב את הצרכן לתת סיבה להתנהגותו.

נניח לרגע כי צרכן מסויים מבקש לבטל את העסקה ולקבל את כספו חזרה. יש מקום לשאול מדוע מבקש הצרכן לבטל את העסקה. אם המוצר אינו מתאים לצרכיו כפי שהוא הציגם למוכר, אזי עומדים לצרכן הסעדים הרחבים של אי התאמה הקבועים בחוק המכר. לשם כך אין צורך בהוראות התיקונים בייחוד לאור סעיף שמירת הדינים הקבוע בסעיף 41 לחוק הגנת הצרכן הקובע כי הוראות חוק הצרכן באות להוסיף על כל דין ולא לגרוע ממנו. אם המוכר עשה במהלך עסקת המכירה, במעשה אקטיבי או במחדל, משהו העולה בגדר הטעיה או ניצול המצוקה של הצרכן, עולה לצרכן זכות הביטול של המכר כאמור בסעיף 32 לחוק המכר. בהתחשב בהגדרות הרחבות מאוד, הן בחוק והן בפרשנות שיפוטית של איסור ההטעיה וניצול המצוקה הקבועים בסעיפים 2-3 לחוק הגנת הצרכן, נראה כי במקרים רבים תעמוד לצרכן הזכות לביטול המכר מכח ס' 32 לחוק הגנת הצרכן וזאת בנוסף לסעד הביטול מכח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) וכן הוראות חוק המכר. לשון אחרת, הוראות החוק הקיימות עובר לתיקונים נותנים לצרכן הגנה נרחבת ככל שתהיינה לו סיבות לביטול העסקה התלויות בהתנהגות פסולה מצד המוכר כלפיו.

אם כך הוא, מה מוסיפים התיקונים הנ"ל לחוק? – לעניות דעתי הם מוסיפים לצרכן את הזכות השרירותית לבטל עסקה ללא כל סיבה. די בכך שהצרכן חפץ בביטול העסקה, גם ללא שום סיבה נראית לעין, על מנת שהעוסק יהא חייב להחזיר לו את כספו. נשאלת השאלה מדוע זה ראוי? מדוע ראוי לאפשר לצרכן באופן שרירותי לבטל עסקה? ההסברים להצעות החוק לא נתנו שום תשובה לשאלה זו, והסתפקו באמירה סתמית שהדבר יעודד מסחר הוגן. האמנם?

כיצד מתן זכות רחבה לצרכן לבטל שרירותית כל עסקה, בהנחה שהיא לא מוחרגת ע"י החריגים לחוק, מעודדת מסחר הוגן? האם זה לא משיג אפקט הפוך מכך? נתאר לנו עסקה בין צרכן לעוסק שמחיר המוצר מושפע מהותית משער הדולר. הצרכן רכש את המוצר היום, כאשר המחיר השקלי של המוצר הושפע משער דולר X. שבוע לאחר מכן, ירד שער הדולר ועמד על 80% מערכו מלפני שבוע, ובהתאם ירד מחירו השקלי של המוצר. הצרכן רץ לעוסק ומבקש לבטל את העסקה, רק על מנת לקנות את אותו המוצר מאותו עסק או מעסק לידו ב- 20% פחות. אם לצרכן עומדת זכות ביטול עסקה באופן גורף וללא שום טענה כלפי המוכר ו/או ביחס למוצר, האם התנהגות הצרכן כאן מעודדת מסחר הוגן? ואם כן – כלפי מי ההוגנות הזו?

כיצד יוכלו עוסקים להתמודד עם נזקים שיכולים להיגרם להם עקב הפעלת זכות ביטול העסקה באופן שרירותי? האם העוסק יוכל לטעון כי למרות שהחוק מקנה לצרכן את הזכות לביטול העסקה, על הצרכן להפעילה בתם לב, ומכח עיקרון תם הלב הוא מנוע מלבטל את העסקה שרירותית? האם העוסק יכול להתנות את זכות הביטול בפיצוי בגין הנזק הכספי שנגרם לו, בהנחה שדמי הביטול אינם מפצים אותו כל מלוא הנזק, וזאת בהסתמך על פסיקה שקבעה פיצויים מכח הפרת חובת תם הלב?

דומני ששני התיקונים הנ"ל לחוק הגנת הצרכן פתחו פתח לדיון רחב מאוד שעוד יעסיקו את בתי המשפט שיצטרכו לאזן בין הוראות התיקונים הנ"ל לבין זכויות העוסק. מציעי הצעות החוק סברו שהוראות התיקון עומדות בהוראת ס' 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, שכן יש בתכלית לעידוד מסחר הוגן תכלית ראויה. השאלה שנותרה ללא מענה היא האמנם התיקונים הנ"ל מעודדים מסחר הוגן אם לאו.

המאמר מפורסם גם באתר משרד עוה"ד מיליס בכתובת: www.millislaw.com

להורדת המאמר המלא בפורמט וורד לחץ כאן




שלח תגובה