צור קשר

לפרשת בהעלתך: ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים – על ציפייה וסבלנות

מאת: מיליס יואב בתאריך: 03/06/2015

 

לפרשת בהעלתך: "ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים" – על ציפייה וסבלנות

 

התורה בפרשתנו – בהעלתך – מקדישה פסוקים לא מעטים [פרק ט, פסוקים: ט"ו – כ"ג] לתיאור האופן שבו עם ישראל החליט לחנות במקום מסוים או ליסוע ממנו. יש ממפרשי המקרא שהדגישו כי התורה באה לספר בשבחן של ישראל, שחנייתם במקום מסוים או נסיעתם ממנו לא נעשתה עפ"י הנוחות של העם ו/או ענינו במקום מסוים, אלא עפ"י רצון ה' בלבד, כגון שהתבקשו ליסוע ממקום מסוים לאחר שהות קצרה ביותר על אף שהיו יגעים ממסע ארוך, או שהתבקשו ליסוע ממקום מסוים שחנו בו  על אף שמצא חן בעיניהם [הרמב"ן, אור החיים, ספורנו]. ואכן הספורנו, בלשונו הקצרה, ראה בפסוקים אלו את השבח המקביל בדברי הנביא [ירמיהו, ב,ב]: "...כה אמר ה': זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". פסוקי תורה אלו באו להדגיש ייחודם של יחסי הקב"ה ועם ישראל בשנות נדודי המדבר.

 

המדרש הגדול הדגיש צד אחר בפסוקים אלו: יחס אומות העולם לנדודי עם ישראל במדבר. התורה מדגישה חזור והדגש שמסעות ישראל היו אך ורק על פי ה' "כדי להוציא מליבן שלאומות העולם שהיו אומרין תועין במדבר ומשה רבנו הטען ואינו יודע להיכן הוא מוליכן, כענין שאמר פרעה: 'נבוכים הם בארץ' [שמות, י"ד, ג]. לפיכך פרש לך הכתוב שכל אותן המסעות על פי שכינה היו... ואף על פי שכל חנייתן ונסיעתן על פי משה היה, ולא היה הענן מסתלק עד שמשה היה אומר קומה ה', ולא היה שורה עד שהוא [משה] אומר שובה ה', מנין שלא היה אומר אלא על פי שכינה? תלמוד לומר בסוף הענין: 'על פי ה' ביד משה' "[פסוק כ"ג].

 

אך אנו מאמינים שהתורה לא מאריכה במקום רק כדי לספר בשבח מסוים או לסתום טענה מסוימת מאומות העולם. כתורה נצחית, מבקשת התורה ללמדנו דבר חשוב ומהותי לדורות. מה שיכול להראות על פניו תרגול סתמי של עם ישראל בחניה ונסיעה עפ"י פקודת ה' טומן בחובו מסר לכל אדם בכל דור ודור והוא לדעת הרש"ר הירש הדרך שעל האדם ללכת במסירות ובאמונה אחר ה', גם כאשר דרכי הנהגותו בעולם נפלאים מבינתנו.

 

ואין טוב יותר מלהביא את דברי הרש"ר הירש כלשונם: "הנה זו תורת המסע במדבר, שלמדנו ממנה לדורות עולם היאך ללכת אחרי ה' באמונה ובמסירות. למדנו ממנה לקבל את הנהגת ה', אפילו איננה מובנת לנו: עיתים הוא מורה לנו לעזוב את מה שהתחלנו לאהוב זה עתה, ועיתים הוא מטיל עלינו להחזיק מעמד במצב בלתי רצוי; ואף על פי כן נקבל ונקיים בשמחה את כל מה שהוא מצווה עלינו, שכן בהיותנו תחת שבט הנהגתו נחוש באושר תמיד, ועצם נאמנותנו וציותנו לה' הוא שיעניק לנו אושר. ותמיד נהיה מוכנים להשליך את יהבנו על ה', ללכת אחריו למטרות לא ידועות ובדרכים לא מובנות, נייחל ונצפה לו בסבלנות או נלך אחריו באומץ – הכל על פי הוראת הנהגתו".

 

לא רק מאמצי המסע הארוך זוכים לשבח התורה, אלא גם – ואולי אף יותר – המאמץ של המתנה ממושכת במקום מסוים, לעיתים ללא כל הסבר, היא ההוכחה לשמירת העם את משמרת ה' כפי שעולה מהפסוק: "ובהאריך הענן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו" [פסוק י"ט]. ההמתנה הסבלנית של העם במקום מסוים [כמו: "ונשב בקדש ימים רבים", דברים, א] בציפייה ממושכת נחשב לניסיון בולט וחשוב יותר לעם. ומדגיש זאת הרש"ר הירש: "..הכתוב מדגיש בעיקר את הסבלנות של המתנה וציפייה ממושכת. דבר זה מובן אם נזכור את המדבר הגדול והנורא, שלא הסביר פנים לעוברים בדרכיו, ונזכור בייחוד שהעם ידע יפה שמחוז חפצו לא היה במדבר אלא מחוצה לו, וכל שהייה באחד ממקומות המדבר רק הרחיקה אותו ממחוז חפצו המובטח; והדברים אמורים בייחוד בתקופה שעדיין לא נגזר עליהם להיות נודדים במדבר ארבעים שנה" [דהיינו לפני חטא המרגלים – י.מ.].

 

מה השיג העם בכך? מה יש לנו ללמוד מכך? לדעת הרש"ר הירש, בתרגולי החניה והנסיעה, ללא שום ידיעה ו/או יכולת לחזות מראש את רצון ה', לעיתים חניה קצרה ביותר של יום או יומיים ולעיתים חניה מראש של שנים רבות, הקנה ה' לעם ישראל את מידת הכניעה השקטה והסבלנות של ציפייה באמונה שלה יזדקק עם ישראל באלפי שנות נדודו ב"מדבר העמים", בגלות הארוכה של עם ישראל בין העמים עד שובו לארצו.

 

ואנו, החיים בעידן של תקומת עם ישראל בארצו, יודעים ומבינים כמה חשוב היה לשמר - באמונה ובציפייה סבלנית - את עם ישראל וייחודו לאורך אלפי שנות הגלות בהם נפוץ עם ישראל בכל קצוות תבל, עד הגיענו לדור שזכה להחל בתהליך התקבצותו של עם ישראל חזרה בארצו. עם ישראל – בכל תפוצותיו- הצליח לשמור על כך רק בזכות ציפייה סבלנית של דורות רבים לעידן שבו אנו חיים.

 

(*)        תודתי מסורה לד"ר מוטי גולן על הערותיו למאמר זה.

 

*לע"נ מיליס הורי זהרה ושמעון ואחי צדוק ז"ל*שבת שלום*

 

 

 

 

 




שלח תגובה