צור קשר

ליום כיפורים- עד מתי צריך השעיר המשתלח להיוותר בחיים? – על כוחו של הוידוי

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 16/09/2015

 

ליום כיפורים- עד מתי צריך השעיר המשתלח להיוותר בחיים? – על כוחו של הוידוי

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

העבודה המרכזית ביום הכיפורים שנהגה בבית המקדש מתוארת בתורה בפרשת אחרי-מות [ויקרא, פרק ט"ז] והיא נקראת בתפילה מוסף של יום הכיפורים ומכונה "סדר העבודה". עדת בני ישראל הביאה שני שעירי עיזים – אחד לחטאת ואחד לעולה. הכהן הגדול היה בוחר – עפ"י הגורל – אחד משני השעירים להיות שעיר לעזאזל, אשר עליו היה מתוודה את כל עוונות עם ישראל: "וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אתם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה; ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה, ושלח את השעיר במדבר" [שם, פסוקים כ-כ"א]. השעיר האחר היה מועלה לעולה לה'.

מה היו עושים בבית המקדש, אם השעיר שאמור להשתלח לעזאזל היה מת לפתע באמצע היום?  בשאלה זו נחלקו ר' יהודה ור' שמעון בספרא: (ב', ז): "עד מתי הוא זקוק להיות חי? עד מתן דמו של חברו, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: עד עת וידוי". לדעת ר' שמעון, שעת הוידוי היא השעה הקריטית: אם השעיר היה חי בשעה שהכהן הגדול התוודה על ראשו - בדיעבד עבודת היום כשרה. ר' יהודה מקל עוד יותר, וטוען שדי בכך שהשעיר המשתלח היה חי בזמן שזרקו את דמו של השעיר הראשון, שנפל בגורלו להיות מוקרב לה', כדי שעבודת היום תהיה כשרה.

מדעת ר' שמעון, האומר "עד עת וידוי", מובן שאם השעיר המשתלח מת לפני הוידוי - יש להביא שעיר משתלח אחר במקומו. ואכן, יש לשים לב שהוידוי אינו רק חלק מבקשת הסליחה והכפרה על חטאי העם, אלא חלק מהותי מעבודת יום הכיפורים, שתפקידו להעביר את העבירות אל השעיר ולשלוח אותן באמצעותו אל המדבר - מקום השממה: "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזרה...".

להבנת ר' שמעון הטענת העוונות על ראש השעיר היא השלב הקריטי של משימתו, ולכן די בכך שיהיה חי בשעה זו כדי שלא יצטרכו להביא שעיר נוסף. לאחר שנפטרנו מהעבירות באמצעות הנחתן על ראש השעיר, עיקר הכפרה כבר בוצע. שליחתו של השעיר למדבר עם העבירות שעליו היא אמנם חשובה ומשמעותית, אך אינה הכרחית לצורך הכפרה.

ואכן, לשיטת ר' שמעון נמצאת תמיכה מפתיעה מהפסוקים. עד שלב הוידוי, מכונה השעיר המשתלח בתורה בכינוי "השעיר החי": "והשעיר אשר עלה עליו בגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו, לשלח אותו לעזאזל המדברה"; "וכלה מכפר את הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי." [ויקרא, ט"ז, י,כ]

השעיר לעזאזל מכונה "השעיר החי" רק עד שלב הוידוי, ולאחריו הוא נקרא "השעיר" סתם: "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה. ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר". האין בכך רמז ברור לכך שהשעיר צריך להישאר בחיים עד שלב הוידוי בלבד? דרשתו של ר' שמעון, הנראית כדרשה שרירותית חסרת ביסוס ומקור, מתגלה לפתע כנשענת על דיוק בפסוקים, וכמעט שהיא מהווה פשט ממש.

ולעניות דעתי, מדרשתו של ר' שמעון ניתן ללמוד רובד נוסף בעיקרו של יום הכיפורים גם עבור האדם בימינו [כשאין עבודת יום הכיפורים במקדש נוהגת, ומזכירים אנו אותה בתפילת מוסף של יום הכיפורים ב"סדר העבודה"] והוא שעיקר עבודת היום וכפרת האדם היא בוידוי מוחלט של האדם על חטאיו, שללא וידוי כזה לא יוכל לסלק מעליו את כובד חטאיו. האדם העומד לדין בוראו – ערב חתימת גזר דינו לשנה הקרובה – חייב להתוודות מעומק הלב וידוי מלא ומוחלט, וללא וידוי והכרה בחטא לא יוכל להתמרק ולהתבשר בסליחה ובכפרה.

כאמור, לשיטת ר' שמעון, מעת הוידוי המלא והטענת השעיר לעזאזל במלוא העוונות – אין השעיר המשתלח חייב להיות חי. ניתן לאמר, שמעת הוידוי ואילך נחשב השעיר המשתלח למת. כך גם לגבי היהודי עצמו: יום הכיפורים המאפשר ליהודי להתוודות בכנות מלאה על מעשיו, מעניק לו את הכוחות לחיות הלאה, שבדומה לשעיר, אם עוונות היהודי יישארו טעונים בו, לא יכול להיחשב חי, ומצאנו לכך סימוכין בפשוטו של מקרא בתורה.

(**)        המאמר מבוסס על מאמרו של אליהו שי, מישיבת הר עציון, אותו ערכתי ועליו הוספתי דברים משלי.

 

*שנה טובה וגמר חתימה טובה*

אשמח לכל תגובה למייל: millis.office@gmail.com

 

 




שלח תגובה