צור קשר

לפרשת במדבר: "איש על עבודתו ואל משאו" – האחריות לשימור העיקר

מאת: עוה"ד מיליס יואב בתאריך: 26/05/2012

 

לפרשת במדבר: "איש על עבודתו ואל משאו" – האחריות לשימור העיקר  

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

 

פרשת במדבר מסתיימת בציווי ה' למשה ואהרן: "אל תכריתו את שבט הקהתי..;וזאת עשו..אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו". ותרגם אונקלוס: "אהרן ובנוהי יעלון וימנון יתהון, גבר גבר על פולחניה ולמטוליה". כל אחד מבני קהת הלווים שהיו אחראים על נשיאת כלי הקודש בכתפם היה מתמנה ע"י הכהנים איזה כלי לשאת, ועל הכהנים היה להעמיד כל קהתי לצד הכלי שעליו לשאת. מדוע? האם מדובר בציווי שתכליתו סדר ארגוני בנשיאת כלי הקודש? או שמא יש תכלית נוספת?

 

לדעת הספורנו בציווי "אל תכריתו" המקדים את ההוראה למנות ולשים כל קהתי לעבודתו ולמשאו בא הכתוב לאמר: "אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם, כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש, וזה יהיה סיבה להכריתם". הספורנו מפנה לסיפור בתלמוד [יומא, כ"ג, ע"א] שם מסופר על שני כהנים שהתחרו ביניהם, וכל אחד רץ לתרומת הדשן וביקש להקדים את חברו. קדם האחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו; נטל האחר סכין ותקע לו בלבו. בא אביו של הכהן שנדקר ומצאו כשהוא עדיין מפרפר. אמר האב: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמא סכין [שכן רק מת גמור מטמא את הסכין], ללמדך: שקשה עליהם [=חשובה יותר בעיניהם] טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

 

הפניית הספורנו לסיפור הנ"ל בתלמוד מלמדת שאין כאן רק הוראה ארגונית של חלוקת תפקידים. יש סכנה ממשית בכך שכל קהתי יחליט לעצמו איזה עבודה/משא הוא רוצה לבצע. ניתן להצביע על שלוש מקורות לסכנה זו. האחת, שהתחרות בין בני קהת לבין עצמם עלולה להביא לשפיכות דמים בדומה לסיפור בתלמוד שתביא להכרתתם ע"י עצמם; השניה, שהתחרות בין בני קהת על עבודה/משא מסוימים עלולה לגרום לחילול הקודש וכתוצאה מכך תיגרם הכרתתם ע"י ה'; השלישית, ואולי החשובה מכל, קיימת סכנה שעצם קיומה של התחרות על מי יבצע עבודה מסוימת או ישא כלי מסוים תגרום להפיכת הטפל [=מי נושא כלי מסוים] לעיקר, ואת העיקר [=שמירה על קדושת הכלים] לטפל. כאשר יש תחרות על הכיבודים של נשיאת כלי הקודש נשכחת המטרה העיקרית שלשמה ישנו כלי קודש והחובה לשמור על קדושתו.

 

ואכן בעל הטעם ודעת למד מפסוקנו מוסר השכל של הימנעות מריב ומחלוקת גם בקיום מצוות ומעשים לשם שמים. הצנועים המושכים ידיהם מביצוע מצווה הכרוכה בריב ומחלוקת, הגם שהם מפסידים דבר מצווה שכרם של הנמנעים מריב ומחלוקת מרובה יותר. לדוגמא: אם אמירת קדיש כרוכה במחלוקת, הויתור על אמירתו ומניעת מחלוקת הוא תיקון גדול יותר לנפטר.

 

בעל ההעמק דבר סבור שהציווי בפסוקנו אינו מכוון שהכהנים יפרשו מי ישא כל כלי, שכן דבר זה נאמר במשא גרשון ומררי: "על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני..." נשא, ד,כ"ז]. ומדייק, כי אם הציווי היה מכוון רק להחלטה מי ישא את מה, לא היה צורך לכפול בלשון הפסוק "על עבודתו" ולהוסיף "אל משאו". תכלית ההוראה בפסוקנו היא למנוע מבני קהת את הצורך להביט בכלי הקודש שהיו מכוסים, ואם הכהנים לא יעמידו כל אחד מהם ליד כל כלי, יצטרכו הקהתים להגביה כל כיסוי כלי הקודש ולו לרגע, ואז ימצאו מביטים אל כלי הקודש וכתוצאה מכך ימותו.

 

אף לדעת אור החיים מטרת הציווי כאן היא "שלא יהיו בני קהת ברשות עצמן לשאת כחפצם", גם אם הדבר נובע מחיבת עבודת הקודש, והם עלולים להימצא חוטאים בשגגה. אהרון ובניו מצווים לשים כל אחד אל משאו, ובכך יכיר כל אחד מקומו. ואף אם יש לאחד מהקהתים ניסיון והוא מכיר את עבודתו, הרי ש"לא יועיל בהכרת כל אחד מקומו לבד[ו], אלא לא יכנס [=הקהתי] לשים ידו לשאת [=את כלי הקודש], עד שיאמר לו אהרן ובניו: פלוני שים ידך במקום פלוני לשא, וכן על זה הדרך". ולפיכך, בשונה מעבודת בני גרשון, אף שהיא נעשתה עפ"י אהרן ובניו, בעבודת הקהתים, לא די שהעבודה תתבצע לפי הוראות הכוהנים, אלא על הכוהנים מוטלת החובה המעשית לשים את כל קהתי לעבודתו. הקהתי לא רשאי – ללא קשר לניסיונו, חיבתו לעבודה ו/או ידיעותיו בעבודתו – לעשות דבר בעבודתו, ללא מינוי והוראה מפורשים מהכהנים. ויוסף כי תכלית עבודת הקהתי היא לא נשיאת כלי הקודש לפי רצונו, אלא נשיאת כלי הקודש עפ"י הוראת הכהנים.

 

במדרש רבה מובאות שתי דעות לצורך בחלוקת הקהתים בעבודות משא כלי הקודש השונים. האחת – ר' אלעזר בן פדת – סבור שמאחר ונושאי הארון היו ניזוקים מרוב קדושתו והיו מתמעטין, לפיכך כל בני קהת היו רצים לשאת את כל שאר כלי הקודש ובורחים מהארון. הארון היה כאילו מתבזה, וכעסו של ה' על כך היה גורם להכרתתם; לפי דעה זו, הפגם בהתנהגות בני קהת היא בבריחה מהאחריות שבנשיאת הארון וחיפוש תפקידי משא מחייבים פחות ו"קלים" יותר.

 

לפי הדעה השניה – ר' שמואל בר נחמן – בני קהת היו רצים לשאת הארון ששכר נשיאתו מרובה והיו מזניחים את שאר כלי הקודש. כולם רצו לשאת את הארון הכי קדוש, וברחו מהתפקידים "הקטנים" של נשיאת המנורה, המזבחות, השולחן. מאחר שנהגו בקלות ראש בשאר הכלים השכינה היתה פוגעת בהם ומכלה אותם. לפיכך ציווה ה' שכל אחד ימונה לתפקידו "לעבודתו ולמשאו" ותימנע הסיבה להכרתת בני קהת.

 

לפי שתי הדעות הנ"ל, השמירה על הסדר הארגוני מונע את חילול הקודש, שהוא הגורם לכעס הגורם להכרתתם הפיזית בני קהת. ולי נראה להוסיף שאין כאן דאגה רק לשלומם הפיזי של בני קהת, אלא ליכולת תפקודם כיחידה אחת שתפקידה לשאת את כלי הקודש, ואשר לכלל עבודותיה יש משמעות רק כאשר הם מתבצעים לא רק בחלוקת תפקידים ארגונית-מנהלית מטעם המוסמכים לכך – הכהנים, אלא גם בפעולה מעשית של הכהנים, של שימת [=הצבת] כל קהתי לעבודתו. בעבודת בני קהת לכהנים יש חלק מעשי במינוי והצבת כל קהתי לעבודתו. ואם אין היא נעשית כך, מייחסת התורה את האחריות למות הקהתים לכהנים [המדרש הגדול]. הכהן – בעצם אחריותו להציב כל קהתי לעבודתו ולמשאו – גם אחראי לשימור העיקר -  השמירה על קדושת כלי הקודש מנגיעה ומראות ע"י הקהתים.

 

ומכאן מלמד אותנו הכתוב שבנושאים המהותיים הנוגעים לקיומה של החברה וליסודותיה, לא די לאחראים לתת הוראות נוהל לביצוע העבודה, לא די בקביעת כללים טובים ככל שיהיו, ואפילו לא די בבחירת אנשים מנוסים בעבודתם ובעלי רצון טוב לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר. בנושאים החשובים ביותר של החברה, על האחראים ליטול חלק מעשי בביצוע העבודה, בשמירה על כללי הביצוע ובדאגה שהכפופים להם מבצעים את המוטל עליהם, ואם לא נהגו כן – האחריות לכל פגיעה הנה לפתחם. על המופקדים בשימור החברה ומוסדותיה החובה ליטול חלק מעשי במשא "כלי הקודש" של החברה ושימורם, ואין הם יכולים לסמוך רק על כפופיהם – טובים ככל שיהיו.

 

**********

 

שבת שלום וחג שבועות שמח. יואב מיליס

 

 

 

הודעה: נמען יקר, אם יש לך חבר/בן משפחה שמעונין להצטרף לרשימת התפוצה של דבר התורה השבועי בקש ממנו להעביר מייל ליואב מיליס לכתובת: millis.office@gmail.com




שלח תגובה