צור קשר

לפרשת ויקהל-פיקודי: "וכל אשר נדבה רוחו" – על מעשה וכוונה

מאת: רצאבי חננאל ומיליס יואב בתאריך: 17/03/2012

 

לפרשת ויקהל-פיקודי:  "וכל אשר נדבה רוחו" – על מעשה וכוונה

להורדת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

 

מיד לאחר הציווי על השבת בפתח פרשת ויקהל, מצווה משה את כל עדת בני ישראל: " קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' " [ל"ה,ד]. אולם ה' מצווה את משה לבני ישראל, בפתח פרשת תרומה: "דבר אל בני ישראל: ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" [תרומה, כ"ה,ב]. וכאשר התורה מתארת – בהמשך פרשת ויקהל – את הרגשות התורמים היא מציינת: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו הביאו את תרומת ה'" [ל"ה, כ"א]. משינוי הלשון בין ציווי ה', ציווי משה ותאור התורה למדונו חז"ל ופרשני המקרא מסרים חשובים על מעשים וכוונותיהם.

 

עיון מדוקדק מעלה כי בכל הקשור למצוות הבאת תרומה לבניין המשכן, לא נצטוו בני ישראל רק להביא תרומה – כפעולה מעשית טכנית, אלא הושם דגש על  "נדיבות לב" – עניין התלוי בהרגשה הפנימית של התורם, שכן אף שציווי ה' בפרשת תרומה נקט לשון קיחה [=תקחו את תרומתי], נדרשה גם נדיבות לב. מתיאור התורה את רגשות התורמים עולה בבירור כי התורמים הוסיפו על "נדיבות הלב" את "נשיאות הלב", עובדה המלמדת עד כמה היו בני ישראל מסורים בליבם ונפשם לצרכי עבודת המשכן, והנתינה נעשתה בלב טוב ושמח. זכותם זו של הנותנים בלב שלם טוב ושמח, כמו גם העושים במלאכה הביאו למעלת הקדושה הרבה של המשכן. ובעל ה"שפת אמת" הוסיף שנדיבי הלב צרפו לתרומתם גם את נדיבות לבם, והשקיעו את כל רצונם ולבביותם בנדבתם למשכן.

 

ואילו ה"כלי יקר" סבר שהציווי בפרשת תרומה הנה לקיחת התרומה למשכן גם ממי שאינו נדיב לב ממש, ומפרש "ידבנו"="ידוונו", תיקחו את התרומה גם ממי שלבו דואב בעת לקיחה ממנו. ואף משה ציווה בפרשתנו ויקהל:"קחו מאיתכם תרומה לה' ". ומציין ה"כלי יקר" שהמילים "תרומה לה'" הבאים לאחר ציווי הלקיחה, באים לציין את מחשבת הנותן. מי שנותן את התרומה מתוך מחשבה/כוונה שאינו מביא משלו, אלא משל ה', עליו ממשיך משה ואומר: "...כל נדיב לב יביאה את תרומת ה' ", שהתורם הביא את הנדבה מעצמו, מרצונו, מתוך כוונה טובה והרגשה שמחה, ומשכך היא כבר מכונה "תרומת ה'". אבל ציווי משה לעם כלל את הלקיחה גם מאותן כתות/אנשים שחושבים שהם תורמים משלהם, גם ללא רצון.

 

חז"ל למדו מהאופן שבו נתנה תרומת המשכן גם לענין קיום מצוות. ובזה יש לשאול: א) מה החשיבות של "ההרגשה/מחשבה/כוונה" בעת ביצוע המצווה? ב) כיצד אדם הניגש לבצע מצווה יודע כיצד עליו "להרגיש"? הסיפור הבא יסייע להבין את חשיבות המחשבה/כוונה: מסופר על החפץ חיים, שפעם נסע יחד עם חתנו בכרכרה, כשהגיעו למחוז חפצם, ירד החפץ החיים מהכרכרה, ומייד לאחריו ירד חתנו, פנה לעגלון, ושילם לו את שכרו. כשסובב החתן את פניו חזרה אל החפץ חיים, הופתע לגלות כי החפץ חיים מביט בו במבט מוכיח.

 

שאל החתן את החפץ חיים, האם עשיתי דבר שלא כשורה? הרי מייד שילמתי לעגלון את שכרו. ענה לו החפץ חיים, אכן – שילמת. אבל שמתי לב שאת הכוונות למצוות, לא עשית! כוונות למצוות – שאל החתן? כמובן! ענה החפץ חיים.  היה עליך לכוון לקיים מצוות עשה הבאות: 1. מצוות "ביומו תתן שכרו". 2. מצוות "גמילות חסד" עם יהודי. 3. מצוות "אהבת ישראל". כמו כן עליך היה לכוון כי במעשה התשלום הנך נמנע ממצוות לא תעשה: 1. "לא תעשוק את רעך". 2. "לא תגזול". 3. "לא תעשוק שכיר עני". 4. "לא תלין". 5. "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש". מכאן שביצוע מעשה/מצווה ללא כוונה טובה, נוטל מעצם הביצוע את טעמו.

בצלאל היה האמן המרכזי בבניית המשכן שאותו קרא ה' בשם ומילא אותו "רוח אלהים, בחכמה, בתבונה, ובדעת ובכל מלאכה; ולחשוב מחשבות לעשת בזהב ובכסף ובנחושת" [ל"ה, לא-לב]. תורמים רבים תרמו את תרומת המשכן, איש איש ותרומתו, איש איש וכוונתו. לצורך בניית המשכן עסקו הבונים בייצורם של כלים רבים, הם בנו ארון ושולחן, מזבח ומנורה, אדנים וכלי מזבח. הם אף תפרו יריעות וקלעים, מסך ופרוכת, בגדים וכובעים. מי שקבע באלו חומרי גלם ישתמשו ליצירת כל כלי, היה בצלאל. הוא שמלא היה "רוח חכמה" ידע את כוונתו של כל תורם ותורם. טהרת הכוונה היא שקבעה להיכן תופנה התרומה. תרומה שתרמוה בעליה מתוך כוונה טהורה, שימשה לבניית הארון וכלי המשכן החשובים, ואילו תורם שכיוון בתרומתו לשם כבוד וכדומה, שימשה תרומתו לכלים הפשוטים יותר. זו היתה גדלותו של בצלאל שידע "לחשוב מחשבות בזהב ובכסף ובנחושת".

גם המדרש מבאר את חשיבות הכוונה/ המחשבה. "'כפלח הרמון רקתך' - אמר ר' שמעון בן לקיש: אל תקרי 'רקתך' אלא 'ריקתך', שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" [עירובין י"ט]. על מדרש זה נשאלה השאלה: לכאורה קיימת סתירה פנימית במשפט, מדוע "מלאים מצוות כרמון" נקראים: "ריקנים"? והתשובה לשאלה זו היא פשוטה, נכון "שטכנית" כל יהודי באשר הוא יהודי, מקיים מצוות על כל שעל ושעל של חייו, גם בבלי משים. כגון: השאלת עט לרגע לאדם אחר, או להסביר לטועה בדרך את הדרך הנכונה, וכד'. עצם העובדה שמבצע הפעולה הוא יהודי, עולה לו באופן אוטומטי כי בכך קיים מספר מצוות עשה דאורייתא! בחשבון פשוט כזה באמת עולה כי כל יהודי באשר הוא, מלא מצוות כרימון. אך מה ברור לכל שחסר? הכוונה. ממכלול המובא לעיל עולה ומודגשת חשיבות הכוונה בכל מצווה ומצווה שיהודי מקיים. ללא כוונה יש למצווה "גוף", אבל אין למצווה "נשמה".

כל המצוות צריכות כוונה. ואני שמעתי מפי מורי שלמה שירווי זצ"ל שיש מצוה אחת בלבד שאם אדם כיוון בעשייתה לא יצא ידי חובה, והיא – שכחה. חובה על בעל שדה ששכח חלק מיבולו בשדה, להשאירו בשדה לעניים. אם התכוון לשכח – ממילא לא שכח ולא יצא ידי חובה. אך מה דינם של מצוות אלו שנעשו ללא כוונה? על כל עונה הרב יוסף חיים כי ידוע הכלל: "מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה" [קידושין, מ]. אם יהודי התכוון לבצע מצווה, אבל מסיבות שונות נמנע ממנו מלקיימה, ה' מעלה עליו כאילו קיימה בפועל. במקרה כגון זה, יש לנו את "הנשמה" של המצווה = הכוונה. אולם "גוף" המצווה – העשייה בפועל, חסרה. ה' נוטל את גוף המצווה ממי שאינו מצרף כוונה לעשייתו, ונותנו ומצרפו לכוונתו של מי שנבצר ממנו לבצע את המצווה בפועל.

  

וכך גם במלאכת המשכן. כשציווה משה "קחו מאיתכם" – ממונכם, מה יעשה העני שרוצה לתת נדבה למשכן ואין לו? הוסיפה התורה: "כל נדיב לבו", אף אם אין לאדם, אך משתוקק הוא לקיים את המצווה, ולו היה לו היה נודב, מתקיים בו המשך הפסוק: "יביאה את תרומת ה' ", דהיינו: רצונו ומחשבתו לנדוב למשכן הם שיביאו את תרומת ה', וייחשב לו הדבר כאילו הביא את התרומה בפועל. אדם שעושה מעשה בפועל ללא כוונה, אין לו אלא רק את המעשה עצמו. אם תרם זהב – יש בידו תרומת זהב; כסף – תרומת כסף;וכו'. אבל למחשבה ולכוונה הטובה אין גבול. בלבו יכול האדם להתכוון לתרום זהב וכסף, גם אם תרם רק נחושת. וזה הדיוק: "כל נדיב לבו", אם התכוון לתרום בכל לבו, נחשב לאדם כי הביא את כל התרומה בשלמות, זהב, כסף ונחושת, אף אם הביא רק אחד מהם [מלבי"ם].

 

גם מידת האחריות של האדם, ממנה נגזר גם מידת עונשו בדין הפלילי, אינה רק תוצאת מעשהו אלא גם תוצאת כוונתו [או חזקת כוונתו עפ"י הדין] בעת ביצוע המעשה. ואוסיף: כוונת האדם במעשיו – הן בדיני אדם והן בדיני שמים – משפיעה לא רק על שכר/עונש המעשה, אלא על טיב המעשה, על האופן שבו האדם יבצע את המעשה. כשנלווה למעשה רמת כוונה גבוהה [לחיוב או לשלילה], המעשה יבוצע טוב יותר. וברי שאת מיטב כוונותיו ראוי לאדם להשקיע במעשים טובים, שיהפכו את המעשה הטוב לכשעצמו לבעל משקל סגולי גדול יותר – להרבה יותר טוב.

**********

שבת שלום. יואב מיליס

 




שלח תגובה